מוסר החובות היהודי מחייב את ישראל לשנות חשיבה ביחס לסיכונים לעצם קיומה
פרופ' אלישע האס
כ"ב בטבת תשפ"ד 3.01.24
הופיע באתר מידה
הציבור בישראל, ונבחרי הציבור כמייצגיו, ניצבים בפני דילמה בשאלת קדימויות הפעולה הלאומית לאחר טבח 7.10. הממשלה הגדירה שתי מטרות ראשונות: א. מיטוט שלטון החמאס ברצועת עזה ומניעת יכולתו להתחדש כדי למנוע פלישות דומות מכל החזיתות. ב. השבת החטופים. יש חשיבות רבה לסדר המטרות.
לא ניתן לבצע את שתיהן בו זמנית משום שמחד לא ניתן לשחרר את החטופים כל זמן שהצבא החמאסי אוחז בהם, ומאידך, לא ניתן לבצע עסקאות נוסח עסקת שליט בלי להחיות את ממשלת חמאס וצבאה. עצם קיום עסקה עם מי שאמור להיות מושמד סותר את ההשמדה.
ואם תאמר, בצע עסקה, שחרר את כלל האסירים ואחר כך תשמיד את חמאס, הרי שנתת בידיהם ניצחון שיש בו לעודד את כל האויבים סביבנו לאמץ את המודל ולתקוף, שכן מלחמות מוכרעות ברמת התודעה. העסקה בונה תודעה שאפשר להכניע את ישראל על ידי חטיפה ולסחוט אותה לכניעה. נכון שאחר כך יש פעולת גמול, אולם, היא חלק מן השוהדא, היינו הכרטיס לגן עדן במוות לאחר פגיעה בכופרים. כך תקודם מלחמת התשה שספק אם מדינת היהודים תעמוד בה.
מהו הפתרון המוסרי לדילמה?
בעולם העתיק היה מקובל מוסר של חיה ותן לחיות. זהו מוסר מעשי המסדיר את חיי הפרט ואת המגבלות על חופש פעולה של פרטים או רבים ביחס לפרטים אחרים. יסודו בכיבוד זכות אדם לרכוש, חופש וחיים ואיסור על פגיעה בזכויותיו כדי לא להגיע למצב ש"איש את רעהו חיים בלעו". זהו המוסר הטבעי, שבמידה חלשה קיים גם בלהקות של בעלי חיים מסוימים. דוגמה למוסר זה אפשר למצוא בחוקי חמורבי מן האלף השני לפנה"ס.
במעמד הר סיני, המוסר הטבעי הוחלף במוסר שאפשר לקרוא לו "מוסר החובות". עיקרו בכך שקיימת קהילת רעים אשר המשותף להם הוא קבלת עול מלכות שמיים, כלומר קביעת נורמות מוסריות על ידי מקור סמכות חיצוני לטבע ולחיים. מחויבות כלפי אותו מקור סמכות חיצוני מאפשרת ציות לעקרונות המגבילים את חופש ההתנהגות הטבעית (האנוכית), ללא קשר לתועלת אישית.
לדוגמה, גם מוסר החובות כולל איסור לגניבת רכוש. לפי מוסר הזכויות האיסור נועד לשמור את זכות האחר לרכוש, ובכך גם להבטיח את רכושי שלי על ידי כך שאכבד את זכות האחר. במוסר החובות איסור הגניבה אינו נובע מזכותו של האחר לרכוש, אלא מחובת האדם שנמנע מגניבה כלפי מקור הסמכות, כלפי שמיא. המחויבות גורמת לו לנהוג לפי מגבלות היוצרות קהילת בעלי חובות, קהילת מקבלי העול. מוסר הזכויות יוצר להקת פרטים המסדירים את חייהם, ואילו מוסר החובות יוצר קהילת פרטים להם משותפת מחויבות לעקרונות חיצוניים לטבע, שניתנו להם ממקור סמכות חיצוני.
דוגמה למוסר החובות היא המצווה "ואהבת לרעך כמוך" אותה ציטט אהרן ברק כדי להדגים מהי יהדות. אולם יש לשים לב לשני פרטים חשובים.
א. מדובר על "רֵעַ" ולא על "אחר". הרע הוא חבר בקהילה ולא בלהקה. ב. לפסוק ממשיך בעוד שתי מילים: "אני ה'". כלומר, אין לרע זכות לאהבה אלא לך יש חובה כלפי הבורא לכבד באהבה את הרע שגם הוא עבד ה', ולכן חבר בקהילה. במקום כזה יש מעמד של חובה גם כלפי הקהילה, לא רק כלפי פרטיה.
בלהקה של פרטים אין מקום לאינטרסים של לאום שהוא גוף המאחד פרטים רבים לכדי מעמד קהילה סביב ייעוד משותף. בלהקה כזו כל אחד צריך לדאוג לזכויותיו, והוא חופשי לפעול כל זמן שאינן מתנגשות בזכויות פרט אחר. בקהילה של מחויבי מוסר החובות, בנוסף למחויבות הפרטים לכבד צרכי פרטים אחרים קיימת גם מחויבות לצרכי הקהילה, הגוף המאחד את הפרטים. בקהילה כזו יתכן מצב בו צרכי הפרט נדחים על ידי צרכי קיום הקהילה, דבר שלא קיים בלהקה המתבססת על מוסר הזכויות.
הדילמה של סדרי העדיפויות במטרות המלחמה מקבלת פתרונות שונים כאשר היא נידונה על פי מוסר הזכויות או על פי מוסר החובות.
מוסר הזכויות אומר כי ראשית יש לדאוג לשחרור החטופים ולאחר מכן להילחם על מיטוט שלטון חמאס, יהיה המחיר הלאומי אשר יהיה. מוסר החובות אומר כי קיום הלאום קודם לקיום הפרט ולכן יש לתת עדיפות לכיבוש רצועת עזה וכך לשחרר את החטופים.
כיוון שברור כשמש כי כל עסקה עם חמאס המחזיק בחטופים משמעה החלשת הסיכוי למיטוטו, לצד עצירת תנופת המלחמה, פגיעה עודפת בחיי חיילים ופגיעה בתודעת הנסיגה של האויב – לפי מוסר החובות אין לקיים עסקה עם חמאס. לפי מוסר זה עלינו להסתער, ללחום ברצף, לא לאפשר לאויב להתארגן או להתאושש, ולפגוע בסיכוי לנצחו במחיר נמוך יותר בחיי אדם שלנו.
מוסר הזכויות שהוצא משימוש לפני 3300 שנה והוחלף במוסר החובות, הוחזר למדינת ישראל על ידי מערכת המשפט ובראשה אהרן ברק, במסגרת מדיניות ביטול המדינה היהודית והפיכתה למדינה ככל המדינות. העולם המערבי הפוסט-נוצרי אימץ מוסר זה בעקבות האכזבות הגדולות של המאה ה-20 וחדירת התרבות הפוסט-מודרנית. מוסר זה מאיים על עצם קיומה של תרבות המערב, אך בישראל הוא סכנה קיומית.
שחר של שמיני עצרת, 7.10 למניינם בשנת תשפ"ד, הוא רגע בו מדינת ישראל צריכה לשנות חשיבה ביחס לסיכונים לעצם קיומה. המדינה היהודית אותה חזה הרצל היא יצור מנוגד לטבע הגיאופוליטי ולכן נתון בסכנת התפוררות מכוח הטבע עצמו, מעצם הגדרתו. בנוסף, כיוון שהנצרות והאסלאם הן תולדות של היהדות, והגדירו אותה כדבר בטל, חידוש הריבונות היהודית במולדת העתיקה יוצר התנגדות מובנית מצד העולם הנוצרי והמוסלמי.
לכן המתקפה על הנגב המערבי אינה אירוע נוסף בסדרת סבבי לחימה, אלא נפץ שיכול לעורר שרשרת פלישות דומות מצפון, ממזרח ומדרום ואף מן הים במערב. נחשפנו לסכנה לאומית שהייתה קיימת אך אנו התעלמנו ממנה. הדרישה לשנות את סדר הקדימויות של מטרות המלחמה ולפני הכל לשחרר את החטופים בעסקה עם השטן "עכשיו", עלולה להוות סכנה קיומית בעתיד.
עם כל הכאב, הקהילה הלאומית היהודית אינה רשאית לקבל על עצמה סיכונים נוספים הנלווים לעסקה עם חמאס. את חמאס צריך להשמיד ואז לגשת לשחרור החטופים. אסור בשום פנים ואופן לגרום נזקים למתקפה הצבאית ולהוסיף סיכון לחיי החיילים על ידי עסקה הכוללת שחרור רוצחים והפוגה במלחמה. זו המסקנה המתבקשת ממוסר החובות שהוא הוא המוסר היהודי.
גם הרמב"ם אשר הגדיר את מצוות פדיון שבויים בראש סדר העדיפויות סייג זאת בקדימות של צרכי הלאום. חשוב לזכור כי מוסר הזכויות אינו מאפשר למשל גיוס חובה בו אנו מחייבים אזרחים לצאת למלחמה ולסכן חייהם. הם מסכנים את חייהם למען הכלל, לא למען משפחתם או מטרותיהם הפרטיות. רק מוסר החובות נותן לנו את הרשות לחוקק חוק הכופה על צעירים להקריב את חייהם הפרטיים למען הלאום.
מכאן שעל הממשלה לשמור על סדר העדיפויות המקורי במטרות המלחמה. עליה להוריד מסדר היום כל אפשרות של ניצחון לחמאס על ידי עסקה שתכלול שחרור רוצחים והפוגה כלשהי בלחימה. עלינו ללחום ללא הפוגה ולחסל את חמאס, ואז ממילא נוכל לשחרר את החטופים. זהו המוסר היהודי, זהו מוסר החובות.
פרופ' אלישע האס הוא חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, ועמד בראשו עד לאחרונה