מאז חתימת עסקת השבויים, אנו מוצפים בדעות מלומדות האם העסקה טובה או לא. כל דובר מנמק את עמדתו בנימוקים שונים. במצבים כאלה יש בדיקה קלה מאד של טיב העסקה – לבדוק איזה צד שמח ואיזה צד מודאג. נתבונן בכמה דוגמאות:
1. בכט' בנובמבר תש"ז היו ריקודים ברחובות ישראל, הערבים פתחו במעשי איבה אלימים.
2. כששוחררו החטופים במבצע יונתן, היו חגיגות בישראל, וגינויים בעולם הערבי והקומונוסטי.
3. בסיום מלחמת ששת הימים היתה אופוריה בישראל. האו"ם קרא להפסקת אש כבר ב 6 ביוני, והיתה תדהמה וכעס בעולם הערבי.
לאור העסקה הנוכחית עם חמאס יש שמחה וריקודים ברחוב הערבי, עד כדי כך שמשטרת ישראל מנסה למנוע הפגנות שמחה פומביות בירושלים, ואילו ברחוב היהודי יש התרגשות אישית עבור בני המזל שיקיריהם חזרו בחיים, וחששות, וכעס באופן כללי.
לפי התאוריה הנ"ל, לא צריך להתפלפל. די ברור למי העסקה טובה.
המלומדים לא מרוצים מהמבחן הפשוט דלעיל. הם מביאים דוגמאות נגדיות שהעיקרית שבהן היא מלחמת יום הכיפורים. במלחמה זו הוכו צבאות האויב מכה ניצחת אבל בישראל היתה תחושת הפסד, ובמדינות ערב, בעיקר במצרים, חוגגים את המלחמה עד היום.
ננתח את משמעות המבחן ואת שתי ה"דוגמאות הנגדיות".
שמחה, אופוריה, וריקודים ברחובות קורים בעקבות ארועים שמקדמים אומה בצורה משמעותית לעבר המטרות הלאומיות שלה.
לעם היהודי היו שני יעדים עיקריים:
1. הגנה על חיי ורכוש היהודים.
2. שיבה למולדתו של עם ישראל – ציון.
בכט' בנובמבר, לאחר כמעט 1900 שנות גלות, נסללה הדרך להקמתו מחדש של הבית הלאומי של עם ישראל. זה היה זינוק אדיר לכיוון הכיסופים הלאומיים שהשתקפו בתפילות, החתונות, ובמאוויי העם במשך הדורות.
שחרור החטופים במבצע יונתן היתה הוכחה ניצחת שחיי יהודים אינם הפקר.
מלחמת ששת הימים הזניקה את הלאומיות היהודית קדימה, בהשיבה אלינו את אדמות אומתנו ההיסטוריים. עכשיו יכולנו לפקוד את קברי אבות במערת המכפלה ובקבר רחל, חזרנו להר הבית, הסמל הלאומי של עם ישראל במשך אלפי שנים, וחזרנו לגור בעיר מולדתו של דוד המלך, ובערי ממלכות ישראל.ויהודה.
במלחמת השחרור היו אבידות רבות, במלחמת ששת הימים היו הרוגים רבים, ובמבצע יונתן איבדנו את מפקד המבצע. העם הרכין את ראשו באבל האישי, אבל ההכרה שאנו שועטים קדימה לעבר המטרות הלאומיות הוביל לחגיגות הלאומיות הפומביות.
במלחמת יום הכיפורים היה ניצחון צבאי. אבל היתה נסיגה ביעד הלאומי. ההרתעה על אויבינו נפגעה, ההגמוניה שלנו על מולדתנו נחלשה, ולבסוף איבדנו את סיני והקמנו את הרשות בלב ארץ ישראל ההיסטורית. הסכנה לחיי יהודים גברה, והיתה נסיגה כללית ביעד החתירה לציון. העם הרגיש זאת, ועל אף הניצחון הצבאי וההתפלפלות של יודעי דבר, הבין שההתקדמות הלאומית נעצרה והחלה הנסיגה.
פוגרום שמחת תורה זעזע את יעד ההגנה על חיי יהודים. חווינו חזרה לאותן זוועות של פרעות תרפ"ט בחברון. העם התעשת ויצא למלחמת הגנה כדי לעקור את הנחשים ולהחזיר בטחון לילדינו, לזקנינו, לאזרחינו, ולרחובותינו. היתה הרגשת התרוממות. כל הצלחה גרמה לזקיפות קומה לאומית.
ואז הגיע ההסכם. מרצחים אנסו נשים וחטפו חלק מהם, רצחו הורים וחטפו ילדים, ועכשיו ברוב טובם הם מוכנים להחזיר את החטופים תמורת זה שנשחרר רוצחים אחרים ונפסיק להילחם בהם, כדי שיוכלו להתארגן לקראת הזוועות הבאות. אנו מוחים דמעת אושר פרטית למראה משפחות שאוחדו, או חזרת אוד מוצל מאש של משפחות שנרצחו. אבל מבחינה לאומית העם מבין שמצבנו לא השתפר מאז המאה ה 13 בה קיסר גרמניה זרק לכלא את המהר"ם מרוטנברג – גדול חכמי ישראל באשכנז – ודרש כופר של 20,000 מרק לשחרורו. חיי היהודים עדיין הפקר ואנו נכנעים לתכתיבי הרוצחים. יש כאן נסיגה של מאות שנים ביעד הלאומי המרכזי הזה. משל למה הדבר דומה? לחובב בלט מושבע שאסף כל חייו כסף כדי לעזור לבנו לקנות דירה. ביום שהיה צריך להגיע עם הכסף ולקנות את הדירה, התנפל עליו שודד וגזל את כל כספו. אולם השודד נעתר וקנה לו כרטיס להופעת הבולשוי. האדם צריך לשמוח, הן חלום חייו לראות את להקת הבלט המהוללה בתבל התגשם. אבל מי שהגשים לו את החלום היה זה שעכשיו גרם לזה שאין לבנו בית. ברור שהאדם הזה לא ישמח.
לכן אין שמחה ברחובותינו. כל חטוף שחזר הוא אדם שעונה ונחטף. המחיר של קבלת החטוף הוא החלשת ההרתעה, הכנסת חיילים לסכנות רבות יותר, וסלילת דרך למעשי זוועה גדולים יותר בעתיד. השמחה של האויב ברורה. לא אכפת להם מחיי אדם, גם לא אלפים משלהם. לא כואבת להם החרבת ערים, הם יבנו אותן מחדש. אבל הם הצליחו להרוג יהודים בהידור, עם הרבה עינויים. הם הצליחו להשפיל את היהודים בזה שהם מחזירים רוצחים לבתיהם בשכנות לקרבנות המיועדים שלהם. הם הצליחו לעצור את מלחמת הנגד של היהודים, השיטה טובה וברור שכדאי לשכלל אותה ולהפעילה בעתיד בצורה אפילו יותר מוצלחת. בסופו של דבר הם מצפים להביא לתבוסת היהודים ולניקוי דר-אל-איסלם מהכתם הכופר. הצלחה עצומה!
ואנחנו נשמח שמחת עניים על החזרה הביתה של הנאנסים והמעונים והפקרת ילדינו לאונס ועינוי בעתיד.
לכן אין ריקודים ברחובות.
פרופ' עמיהוד אמיר
יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
ב"ה יג' כסלו תשפ"ד - 26.11.2023