פרופסור טליה איינהורן: "חוק הספריה הלאומית חייב תיקון לאלתר"

בעקבות מינויו של פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן לרקטור הספריה, התברר שקיים חשש ממשי כי החברה שקמה תפרק את מדינת ישראל ואת עם ישראל מנכסי התרבות שלו. החשש הכבד יותר הוא שתקום בירושלים ספריה פוסט-לאומית.

הספריה הלאומית היא הספריה של העם היהודי, הבית של היצירה היהודית לדורותיה, המשקפת אלפי שנות היסטוריה. אוספי הליבה הם יהדות וישראל. בנוסף, יש אוסף גדול של אסלאם ומזרח תיכון ואוסף מדעי הרוח הקשור בשלושת האוספים הנזכרים. המייחד את האוסף הוא הרבגוניות והמנעד בכל השפות מכל מקום בעולם ומכל הזמנים. הספריה אינה מתמקדת בצורכי מחקר עכשווי או באופנה כזו או אחרת אלא באצירה ושימור של האוספים לדורות הבאים, שיהיו נגישים לציבור גם בדור הזה.

כשהוחלט לנתק את הספריה הלאומית, שהיא כבת 130 שנה, מהאוניברסיטה העברית ולהקים לה בניין חדש בקריית הלאום, חוקקה הכנסת את חוק הספריה הלאומית, תשס"ח-2007 (להלן – "החוק"). מתוקף החוק קמה חברת הספריה הלאומית המפעילה את הספריה כחברה לתועלת הציבור (חל"ץ), שהיא אפוא תאגיד שהוקם על פי דין.

בעוד שבשנים הראשונות לאחר חקיקת החוק נראה היה שענייני הספריה מתנהלים כשורה, הרי שלאחרונה, בעקבות מינויו של פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן לרקטור הספריה, התברר שקיים חשש ממשי שהחברה שקמה תפרק את מדינת ישראל ואת עם ישראל מנכסי התרבות שלו. עיון בחוק מאשש את החששות.

במאמר להלן אתייחס לאופן בו הפעיל הדירקטוריון את שיקול דעתו במינוי שי ניצן ל"רקטור" הספריה הלאומית (1); להיבטים השונים של החוק, המסכנים את המשך קיומה של הספריה הלאומית כבית של היצירה היהודית לדורותיה, ועל כן טעונים תיקון דחוף – בראש ובראשונה מטרות הספריה, הבעלות במניות הספריה וסמכויות הדירקטוריון (2); וסיכום ומסקנות (3).


מינוי שי ניצן בידי הדירקטוריון כרקטור הספריה הלאומית

האופן בו פעל הדירקטוריון, כשבחר למנות את פרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן, ל"רקטור" של הספריה, מעורר חשש כבד לגבי כישוריו של הדירקטוריון לנהל את אוצרותיה התרבותיים של מדינת ישראל. לפי החוק, הדירקטוריון חייב למנות את המנהל הכללי. הדירקטוריון גם רשאי להחליט שלחברה יהיה גם מנהל אקדמי, ואם מינה אחד הוא צריך לקבוע את תפקידיו. ואכן, לספריה יש מנהל כללי, אורן וינברג, בעל תואר במדעי הרוח, תואר שני בספרנות ורקע עשיר בעולם הספרנות והספריות. הדירקטוריון גם מינה בעבר מנהלים אקדמיים – את פרופ' חגי בן שמאי, שכיהן בתפקיד זה עד 2016, ואשר בעבר כיהן במשך 10 שנים כראש מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ומאז 2003 – גם מנהל משותף של מכון פרידברג לחקר הגניזה, ואת פרופ' אלחנן ריינר, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, המכהן בתפקיד מאז 2016. אין בחוק זכר לרקטור. והטעם לכך ברור. רקטור הוא מונח המתאר את העומד בראש הסגל האקדמי במוסד להשכלה גבוהה ואין קשר בין תפקידי רקטור באוניברסיטה לתפקידו של מנהל בספריה. משום כך, המינוי נעשה בחוסר סמכות, ללא קשר לאישיותו של המועמד שנבחר. למינוי, שנעשה כאמור ללא סמכות, קדם הליך תמוה עוד יותר – קול קורא שפורסם באתרים אזוטריים למשרה של "מנהל תוכן", כשתוכנו האמיתי של המינוי המתוכנן לא פורסם כלל. לעו"ד יצחק בם, שפנה מטעם ארגון לביא לזכויות אזרח, מינהל תקין ועידוד ההתיישבות, השיב עו"ד מאיר הלר, מטעם הספריה שהספריה איננה תאגיד שהוקם על פי דין, וכי החוק קובע כי "במילוי תפקידיה תפעל החברה באופן עצמאי והיא תהיה בת-חורין לכלכל כטוב בעיניה, את ענייניה במסגרת תקנונה ותקציבה, ובכפוף להוראות על פי חוק זה" (ההדגשות הוספו), וכי "הליך הבחירה של ועדת האיתור נעשה באופן יסודי ומקצועי". ואולם, אם חפץ הדירקטוריון למנות "רקטור" לספריה, היה עליו לפנות למחוקק שיתקן את החוק. לעיתונאית הבכירה, אילה חסון, שעשתה תחקיר על הנושא, השיב יו"ר הדירקטוריון, מר דוד בלומברג, שהתפקיד שיועד לשי ניצן הוא זה של "המנהל האקדמי" ובסך הכל הייתה כאן החלפת שם. אם כך הדבר, ואכן מדובר בשינוי שם גרידא והרקטור הוא בעצם "המנהל האקדמי", אי תקינות ההליך בוטה עוד יותר. במקרה זה, היה על הספריה לפרסם במקומות בולטים ורלוונטיים קול קורא למנהל אקדמי, ולבחור את המועמד המתאים ביותר לכך. קשה להניח שאילו פורסם כראוי מכרז למשרת המנהל האקדמי, הייתה הוועדה מאתרת את מר שי ניצן לתפקיד המנהל האקדמי. למר ניצן יש רק תואר ראשון במשפטים (מדעי החברה) והיסטוריה ותארים נוספים במדעי החברה, אבל מדעי החברה אינם כלולים באוספי הספריה. ממילא שאינו מומחה בעל שם בתחומי הליבה של הספריה והוא גם חסר רקע בספרנות ובאוצרות. שמו הולך לפניו בהקשרים שדבר אין להם עם עולם הספריות. די להיזכר בדברים הלא מחמיאים שאמרו עליו השופטת בדימ' הילה גרסטל, בעת שכיהנה כנציבת הביקורת על הפרקליטות, ד"ר מאיה פורמן מהמכון הפתולוגי, ד"ר חן קוגל, מנהל המכון הפתולוגי, והיועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, שהתלונן בקולו הוא שניצן החזיק אותו בגרון. זכורה גם הסגירה התמוהה של תיקי פרקליטת מחוז תל אביב רות דוד, חודש אחד בלבד לאחר כניסתו לתפקידו כפרקליט המדינה. רק השבוע פרסם השופט (בדימ') דוד רוזן, נציב הביקורת על מייצגי המדינה בערכאות, ביקורת חריפה על ניצן שהעלים מבית המשפט את העובדות הרלוונטיות הנוגעות להתנהלות גופי האכיפה כשהאזינו, בניגוד לחוק, לחומרים שהתקבלו בפריצה לטלפונים ניידים, כדי שבית המשפט יכשיר את ההאזנה הלא חוקית. בקצרה, מדובר באדם שהוא יותר סייפא מספרא, אדם שאינו ראוי לכהן במשרה ציבורית כלשהי ובוודאי שאין לו הכישורים ההולמים מנהל אקדמי של הספריה הלאומית. והנה, מהאמור באתר הספריה עולה כי דווקא במר ניצן בחרה ועדת האיתור, והדירקטוריון בעקבותיה, לרכז תחת אחריותו את האוצרות ומדיניות הרכש, הדיגיטציה ופעולות החינוך והתרבות, כלומר, כל פעולות הליבה שהיו עד כה באחריות המנהל הכללי של הספריה, בעוד שהמנהל הכללי איש המקצוע יעסוק מכאן ואילך בהיבטים טכניים של קטלוג האוספים ויהיה אחראי על הניקיון.

היבטי החוק הטעונים תיקון

דיון ממצה בנושא זה חורג מתחומי המאמר. להלן אסתפק במספר נקודות מרכזיות.

א. מטרות החוק בסעיף 3 הוגדרו מטרות הספריה (ההדגשה הוספה): "מטרותיה של הספריה הלאומית הן איסוף, שימור, טיפוח והנחלה של אוצרות ידע, מורשת ותרבות בכלל, ובזיקה לארץ ישראל, למדינת ישראל ולעם היהודי בפרט". גם הפירוט בסעיף 4 מדגיש את הגישה המכלילה לאוספי הספריה ולמטרותיה. במקום שהיהדות וארץ ישראל בכל הדורות ובכל המקומות יהיו ליבת האוסף, כפי המצב היום, מדובר רק בזיקה, הנזכרת רק באחד משמונת התפקידים של הספריה הלאומית, ואף זאת רק בהקשר של צורכי המחקר באוניברסיטה, עניין שעד היום הספריה בפירוש נמנעה ממנו – לא ספריה המספקת צורכי מחקר עכשווי, הנתונים לאופנות משתנות, אלא אוסף המייצג תחום ליבתי זה באופן המדגיש את חשיבותו העליונה באופן המשכי לאורך ציר הזמן.

ב. הבעלות במניות (1) בחוק נקבע כי מחצית ממניות החברה בידי המדינה, רבע בידי האוניברסיטה העברית, ועוד רבע בבעלות מוסדות ממלכתיים או גופים ציבוריים שהמדינה והאוניברסיטה העברית הסכימו עליהם. בחוק הושאר פתח לשינויים במבנה הבעלות ולהעברת מניות לגופים אחרים, בהסכמה בין המדינה והאוניברסיטה העברית (כל עוד היא בעלת מניות בחברה). בכל מקרה, המדינה תמשיך להחזיק בשיעור המניות הגבוה ביותר מבין בעלי המניות. במקום ההוראה האמורה, יש לקבוע שכל שינוי במבנה הבעלות ייעשה בהליך חקיקה מסודר, שמטבעו יהיה שקוף לציבור. (2) בהוראות החוק ויתרה המדינה על יכולתה להשפיע על הנעשה בספריה. כך נקבע בחוק, בין היתר, כי החזקה במניות החברה לא תקנה זכות למנות דירקטור או זכות הצבעה באסיפה הכללית, למעט לעניין הגדלת ההון הרשום של החברה. יש להשיב למדינה, שהיתה המשקיעה העיקרית מכספי הציבור, בפיתוח האוספים ושימורם ובתשלום משכורות העובדים, את הסמכות למנות דירקטורים ולהשפיע על הנעשה בספריה. למען עתידה של הספריה, אין לאפשר את התפרקות המדינה מסמכותה ואחריותה לנעשה בספריה.

ג. סמכויות הדירקטוריון לגבי ניהול אוספי הספריה בחוק ניתנו לדירקטוריון סמכויות רחבות ביותר בכלל, ולגבי ניהול אוספי הספריה בפרט, סמכויות שאינן נתונות דרך כלל לדירקטוריון של ספריה לאומית, כמפורט בסעיף 24: (א) דירקטוריון החברה יסווג את הספרים והפריטים האחרים שבאוספי הספריה ורשאי הוא לקבוע סיווג שונה לצורך עסקאות שונות. (ב) סיווג כאמור בס"ק (א) יכלול, בין השאר, פריטי ספריה שאין לבצע בהם עסקה, פריטי ספריה שאין כל מגבלה על ביצוע עסקה בהם ופריטי ספריה שיש מגבלה על ביצוע עסקה בהם… "עסקה" משמעה מכירה, השכרה או השאלה של פריט ספריה או העברת זכות בו בכל דרך אחרת. כלומר, שלידי הדירקטוריון נמסרו סמכויות לבצע את מה שמכונה בלעז deaccessioning, הוצאה מחוץ לתחומי הספריה של חלקים מהאוסף. בחוק אין אפילו פירוט איך הדבר ייעשה. אדרבה, גם לגבי פריטים לגביהם קבע הדירקטוריון שעסקה בהם טעונה אישור, יוכל הדירקטוריון להסדיר את העניין בדיעבד (סעיף 24(ה). סמכויות כאלה אין למנהלי ספריות לאומיות ואין זה ראוי שתהיינה בידי הדירקטוריון של הספריה הלאומית, בוודאי לא כשמטרות הספריה נוסחו באופן עמום וכוללני כל כך.

סיכום ומסקנות

לאור הדברים האמורים לעיל, נראה שהאוצרות התרבותיים של עם ישראל ומדינת ישראל הופקדו בידי גוף העלול לסכל את מטרת הספריה כבית של היצירה היהודית לדורותיה. כדי להבטיח את קיומה, שתוכל להמשיך למלא את ייעודה, למען העם היהודי, למען כל אחד ואחת מאיתנו, על הכנסת לתקן את החוק לאלתר.

18 צפיות

פוסטים אחרונים