נחוצה היערכות ביטחונית מעודכנת
מלחמת הקוממיות לא הסתיימה בהסכמי שביתת הנשק בשנת 1949 ולא בחתימת חוזה השלום עם אנואר א סאדאת נשיא מצרים כשלושים שנה לאחר מכן, ובוודאי לא בחתימת הסכם השלום עם מלך ירדן ב1994. ערב ביקורו בירושלים לקראת חתימת הסכם השלום ביקר הנשיא המצרי באוניברסיטת אל אזהאר שהיא המוסד הדתי העליון במצרים. שם הוא קיבל אישור הלכתי להודנה בלבד. כלומר, מה שנחשב בעיני רב הישראלים כהסכם שלום אינו הסכם שלום אלא מבוא למלחמה כאשר יבשילו התנאים. בנוסף, המצרים הפרו את ההסכם למחרת החתימה, והפירוז של סיני, שהיה ההצדקה העיקרית לנסיגה המלאה, הפך לאות מתה. החוקר אלי דקל מראה לנו בשיטתיות שצבא מצרים ערוך בסיני בצורה שתאפשר לו לחזור על המהלך שהוביל למלחמת ששת הימים, היערכות התקפית על גבול הנגב. יתר על כן, אפילו השגרירות שנפתחה בקהיר מתקיימת באופן סמלי בלבד וקשה לתאר את השלום עם מצרים כשלום קר. מדובר באי לוחמה על-תנאי בלבד.
חרף מציאות זו צה'ל לא כולל את מצרים וירדן כמדינות שצריך לקחת בחשבון אפשרות השתתפותן בסבבי לחימה כלשהם בעתיד. יתר על כן, בשני העשורים האחרונים צה'ל צמצם את היקף הכוחות, חיסל אוגדות מילואים משוריינות וכוחות יבשה, חרף העובדה שיש איומים מפורשים של מתקפה כוללת בחמש חזיתות, גם ללא השתתפות המדינות שעמהן יש לנו הודנה. זה כולל את חיזבאללה, סוריה, כוחות הפלשתינאים ביהודה ושומרון (שצוידו על ידי צה'ל והאמריקנים), החמאס בעזה ומרידות של ערביי ישראל (כפי שכבר קרה בראש השנה בשנת 2000 ובשומר חומות). מלחמה רב זירתית הכוללת גם תקיפה מסיבית של העורף שלא ידענו כמוה בעבר, היא אפשרות שאי אפשר להתעלם ממנה.
ישראל היא המדינה היחידה בעולם המוקפת באויבים האומרים בפה מלא שמטרתם היא חיסולה המלא. היא גם המדינה היחידה בעולם שתבוסה שלה פעם אחת לא תאפשר שיקום בניגוד להיסטוריה של 99% ממדינות העולם. במצב כזה חייבת ישראל להיערך למערכה לפי היכולות של האויב ולא רק לפי הערכות של כוונותיו. חשוב לזכור שהמעמד ההילכתי של ההודנה הוא גורם מדיני וצבאי ממשי. האם לצה'ל של שנות העשרים של המאה העשרים ואחת יש מענה לסכנות המלחמה הרב זירתית תהיה הסתברותה נמוכה ככל שתהיה? לפי דעת מומחים רבים המענה לא קיים. כמוכן צריך לזכור שאין שום בטחון שאפשר יהיה שוב להסתמך על תחנונים לאמריקאים להקים רכבת אווירית בשעה שהם רוקנו את מחסניהם לצורך המלחמה באירופה (כולל המחסנים בישראל).
לכן, גדולה התמיהה על קצינים בדימוס ופוליטיקאים מנוסים שהיו אחראים לבניין הכח של הצבא הישראלי בשני העשורים האחרונים, המודעים למציאות של יחסי הכוחות, שאינם קוראים בקול גדול לשידוד מערכות בהתייחסות המדינה והציבור להשקעה בהיערכות לסכנות קיומיות, תהיה אשר תהיה הסתברותן. לא רק שאינם מתייחסים לסכנות אלא הם מובילים מערכה פנימית תוך קריאות למלחמת אזרחים וחילול הקודש של הדמוקרטיה בהכריזם שאין כוחות הצבא מחויבים למדיניות הבטחון של הממשלה הנבחרת.
לא רק שאין הם דואגים לעתיד הקיומי אלא שהם מחלישים את יכולת ההתמודדות ביצירת תקדימים מסוכנים של הכשר לסירוב פקודה בצה'ל. צבא שבו קיים תקדים של חופש בחירה והתעלמות מהוראות נבחרי הציבור הוא צבא מוחלש שאף מנהיג לא יכול להסתמך עליו. זהו צבא הגורם למנהיגות הנבחרת, מכל מחנה פוליטי בעתיד, להיכנע לסחטנות מראש, בלי יציאה לקרב. עבור מדינת ישראל הנמצאת עדיין בשלב ההתשה של מלחמת העצמאות המתמשכת זה עשוי להיות סיכון קיומי.
יש כותבים ודוברים שמסקנתם היא שממשלת ישראל הנבחרת צריכה להיכנע להפגנות ברחובותינו, להכריז על גניזת הרפורמה לפחות למשך שנה ולגשת ללא דיחוי לרפורמה מקיפה בהיערכות הביטחונית. לעניות דעתי, גם אם יריב לוין ושמחה רוטמן יתייצבו במסיבת עיתונאים דרמטית ויודיעו על גניזת הרפורמה המשפטית, ההפגנות והמערכה להפלת הממשלה הנבחרת יימשכו והקריאות למלחמת אזרחים לא יוסרו מסדר היום הלאומי. ולכן, אין טעם לקריאה האשלייתית לגנוז את התיקון החיוני במערכת המשפט כדי להפנות את תשומת הלב והאנרגיה להתקדמות בתחום ההיערכות הביטחונית החיונית.
הבסיס להערכתי זו הוא פשוט. הקריאה להפגנות ומרי אזרחי יצאה ממנהיגות האופוזיציה הנוכחית, ובמיוחד מצד הקצינים בדימוס, מיד עם היוודע תוצאות הבחירות. זאת משום שהמרדת הצבא, ההפגנות, הקריאה להפלת הממשלה הנבחרת חרף התוצאות החותכות של בחירות 2022 אינה קשורה לרפורמה המשפטית שרבים באופוזיציה תמכו בה בעבר. המחלוקת שהתלקחה בשנת 2023 היא המחלוקת שקיימת מזה חמישים שנה, מאז מלחמת יום הכיפורים סביב שאלת הזהות היהודית של המדינה.
ישראל אינה מדינה ככל המדינות
החרדה שאוחזת בציבור מסויים בישראל ואשר גורמת לאלפים לצאת לרחוב מתודלקת על ידי נרטיב שעוסק בסכנת הזהות היהודית. מזה חמישים שנה הודחק הצורך לתת מענה לשאלה "במה אנחנו יהודים?" ו"מהי מדינה יהודית?". זהות יהודית של המדינה היא זהות לאומית מיוחדת ושונה מכל מדינה אחרת בעולם. זאת משום שהיא מבוססת מסורת הכורכת את הזהות הלאומית בערכים שמקורם טרנסצדנטי בלי קשר למידת המחויבות של הפרט לפרקטיקה ההלכתית.
מלחמת יום הכיפורים היתה מכת מוות לחזון "היהודי החדש" זה שהוא משוחרר ממסורות קודמות, פרי המהפכה הציונית, ריבוני ככל העמים ולכן בניגוד לאבותיו בגלות לא יהיה יעד לפוגרומים וישיב מלחמה שערה. מלחמת ששת הימים חיזקה את הבטחון בזהות זו אולם, המתקפה המתואמת ביום הקדוש שש שנים מאוחר יותר, ריסקה אותה. אמנם המלחמה הסתיימה בקרבת בירות האויבים, אך עלתה בחייהם של אלפיים ומאתיים צעירים בתוך שלשה שבועות, וכך ערערה את יסודות התפיסה הזו. זו היתה אכזבה מהחלום הציוני של פתרון בעיית היהודי הנרדף, אך גם פתחה את השאלה אם כך, מה הוא התחליף לזהות "היהודי החדש". מי אנחנו? מהי הזהות של המפעל הציוני?
שורש הבעיה בצורך להבין שלעולם ועד מדינת ישראל לא תהיה מדינה ככל המדינות שכן נוסדה בצורה מנוגדת לתהליך הטבעי של צמיחת מדינה מודרנית. בשום מקום בעולם לא נוסדה מדינה מודרנית על בסיס טענות של מסורת והיסטוריה של עם שהיה מפוזר 2000 שנה וחזר לארץ אבותיו ממאה מדינות שונות. זהו תהליך שבו הזהות הדתית והלאומית לא ניתנות להפרדה משום שרק כוחות אלו יכולים להתגבר על שילוב הכוחות הטבעיים והדתיים הדורשים ביטול עצם קיומה של המדינה היהודית.
השאלה הזו הודחקה במשך דור שלם ותוצאות בחירות 2022 העלו על השולחן את העובדה שרב מוחלט של הציבור היהודי בישראל דוגל בזהות המסורתית היהודית. עובדה זו היא הגורם האמיתי אך המוסווה, וברב המקרים גם הבלתי מודע, למחלוקת הגדולה שמוציאה לרחוב אלפים בהפגנות מתמשכות. הכותרת שראינו השבוע "קיש יחייב את ילדיכם להניח תפילין" היא ייצוג נאמן של החרדה סביב שאלת הזהות ללא שום קשר לרפורמה.
רק רפורמה משפטית עכשיו תאפשר מעבר לעיסוק הדחוף בהיערכות הביטחונית
לכן אין לי ספק שעצירת הרפורמה המשפטית לא תאפשר שלום בית ומעבר לעיסוק בסכנות הקיומיות, משום שהיא לא תיישב את המחלוקת היסודית המפלגת את הציבור ביחס של כשליש לעומת כשני שלישים. מעבר לכך, כל זמן שבית המשפט העליון רואה עצמו חופשי להתערב בכל החלטה של הממשלה, כולל פעולות של מערכת הבטחון, אין לממשלה חופש מלא לקיים את ההיערכות הביטחונית החיונית והדחופה.
במיוחד אמור הדבר משום שהצורך הדחוף בהקמת משמר לאומי והגנה מרחבית לקדם פני מרד של ערביי ישראל נוסח שומר חומות בהיקפים אדירים, לא יכול להתנהל כאשר בית המשפט מניח שאנחנו חיים בעולם של זכויות ללא חובות. זו בעיה שמערכת משפט המתעלמת מהייחודיות של המציאות והסכנות, מערכת משפט שאינה נושאת באחריות ישירה לסכנות קיומיות (כפי שלמדנו על בשרנו) תגרום להכשלת ההיערכות. על שולחנו של בית המשפט העליון מונחות עתירות הדורשות לאפשר להכניס לתחומי הקו הירוק מאות אלפי ערבים במסגרת "איחוד משפחות". אין צורך להכביר מילים להבנת סכנה זו.
הרפורמה המשפטית נחוצה גם כדי לאפשר לממשלה הנבחרת לנקוט צעדים שהם ייחודיים למדינה היחידה בעולם שאחוז ניכר מאזרחיה, הנהנים מזכויות אזרח מלאות, הוכיחו שהם עשויים להצטרף לאויב החיצוני אם רק ידמיינו שידו על העליונה. כמות הנשק המוחזק בידי ערביי ישראל מחייב היערכות ופעילות שמערכת המשפט הנוכחית עשויה להטיל עליה הגבלות מסוכנות. דוגמית לבעיה כזו היא פסק הדין של בית המשפט העליון שחייב את ראש הממשלה רבין להחזיר לתחומי ארץ ישראל ארבע מאות מנהיגי ומפקדי טרור שהוגלו ללבנון.
לכן, המסקנה ברורה, גם מבחינת הצורך ברפורמה דחופה בהיערכות הביטחונית של מדינת ישראל, חייבים להקדים ולחוקק את הרפורמה המשפטית שתחזיר את בית המשפט למקום שבו פעל בדור הראשון של המדינה תחת מנהיגותם של שופטים דגולים וידועים. מדינת ישראל בימי דורו של בן גוריון היתה מדינה דמוקרטית והרפורמה של לוין בסך הכל מבקשת להחזיר את בית המשפט למקומו המקורי בימי הממשלות הראשונות.
על הממשלה להשלים החקיקה מהר ובלי פשרות, להתמודד עם הכאוס שייגרם ואז לצאת לדרך לרפורמה בהיערכות הביטחונית. רפורמה זו תדרוש השקעה כספית גדולה מאוד, גיוס מילואים ואימונים רבים וגם רכש בהתאם. אין מקום לדחיות ישראל חייבת להיות מסוגלת להתמודד עם התפרצות המערכה הגדולה השניה במלחמת העצמאות שלא נסתיימה.
בעשור השמיני לקיומה ישראל חייבת להיות ערוכה לפי יכולות האויבים ולא לפי הערכות של כוונותיהם. זה כולל את האפשרות שההודנה תסתיים וגם כוחות גדולים מאוד ייכנסו למערכה. עכשיו הזמן לפעול. הנתונים קיימים, והניסיון ההיסטורי גם הוא שיעור חשוב, חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים ויובל וחצי לאחר המערכה הגדולה הראשונה של מלחמת העצמאות, אי אפשר להשלים עם המשך ההזנחה של ההיערכות והמשך ההימור על עצם הקיום הלאומי.
כ' בתמוז תשפ"ג – 9.7.2023
פרופ' אלישע האס
חבר בהנהלת חוג הפרופסורים שבראשו עמד בשנים האחרונות.