top of page

לא נהיה מגש כסף

מלחמת שמחת תורה נחתה על ישראל בעיתוי מצמרר, בדיוק 50 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים. הפתיחה, בשתי המלחמות, היתה ברגל שמאל: המחדל, ההפתעה, קריסת קו המעוזים/היישובים, הזמן שלקח לכוחות המילואים להגיע, ריבוי הקורבנות והשבויים, ההלם, התסכול, הזעם, ועוד.

ועדיין לא חווינו (ברגע כתיבת שורות אלה) קו דמיון נוסף בין 2 המלחמות: במלחמת יום הכיפורים נפתחו בו-זמנית 2 חזיתות, הדרומית והצפונית. במלחמת שמחת תורה נפתחה – לפי שעה – רק החזית הדרומית. סביר מאד שהאויב מצפון – מצפון תיפתח הרעה – ממתין לשעת הכושר שלו להצטרף, אולי אחרי ש- צה"ל יסתבך בבוץ העזתי.

בהקשר של המצב בדרום, לא ברור כיצד נוצר צמד המלים החביב "עוטף עזה", המתייחס לאזור הצמוד לרצועה והכולל את שדרות ויישובים קטנים רבים סביבה. היישובים בחבל ארץ זה, הנגב הצפון-מערבי, אינם מרגישים בחמימות כביכול האמורה לשרור בין עוטף ונעטף, בינם לבין שכניהם העזתים.

הביטוי המטעה מקורו ככל הנראה במוחו השטוף של קצין כלשהו, שעבר הכנה מנטלית נפשעת בהקשר של התועלת שב- "הינתקות" – שם מכובס לגירוש יהודים מבתיהם בארצם – עד שנסחף בהונאה של "אין יהודים (בעזה) – אין פיגועים" והמציא את הביטוי "עוטף עזה". כמעט ניתן היה לחשוב שחזון אחרית הימים קורם עור וגידים לנגד עינינו: וגר עוטף עם נעטף.

למי שטרם קלט את המציאות, באה מלחמת שמחת תורה ואולי פקחה את עיניו כדי שיראה את המציאות הכואבת. אמור מעתה "חוטף עזה", ולא "עוטף עזה". המציאות היומיומית היא כזו שבה העוטף חוטף רקטות ופצצות מרגמה, ועכשיו גם טבח המוני ואכזרי. ככל שחלף הזמן, האויב הצליח להגדיל את טווח פגיעתו, והעוטף החוטף תפח ובלע לתוכו עוד ועוד אזורים בארץ ישראל.

מלחמת שמחת תורה נכפתה על ישראל. הזעם והתסכול עצומים, אבל המצב מחייב זהירות, אחריות, והגדרה ברורה של מטרת המלחמה, בצד הגדרה ברורה של מה איננו מטרת המלחמה. אין עוררין על כך שהיעד חייב להיות ריסוק החמאס ויכולתו לפגוע בישראל. יש לחשוב גם על היום שאחרי, ולהבהיר כבר היום מה לא יהיה ביום שאחרי.

אסור בתכלית שישראל תסכן את חיילי צה"ל כדי להפיל את ממשלת החמאס ולהעביר את השלטון ברצועה לידי שותפו לתוכנית השלבים, מכחיש השואה מחמוד עבאס (אבו-מאזן), יו"ר רשות הטרור הפלשתינאית. שימוש כזה בצה"ל הוא פסול ובלתי-מוסרי.

האמת היא שמבין התאומים חמאס/עבאס, עדיף הראשון. במקרה של החמאס מדובר באויב מוצהר, שמולו הכללים ברורים, והמחירים המדיניים נמוכים. במקרה של עבאס מדובר בזאב בעור כבש, באויב שיעדיו זהים לאלה של החמאס, אבל נופת הצופים שהוא מפזר הופכת למלכודת דבש לישראלים רבים, המוכנים לשלם מחירים מדיניים קטלניים לישראל: מדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית. מדינה פלשתינאית ושלום הם דבר והיפוכו. מנקודת ראות זו, החמאס מסוכן פחות.

אסור שחיילי צה"ל ישמשו "מגש הכסף" להקמתה של מדינה פלשתינאית. אם זו התוצאה המבוקשת של מלחמה בעזה, אזי מדובר במלחמה בלתי מוסרית, ואסור לצאת אליה.

ד"ר רון בריימן

היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי


כ"ו בתשרי תשפ"ד - 10/10/2023

8 צפיות0 תגובות

Comments


פוסטים אחרונים

bottom of page