ממשלת אחדות יהודית


עד לפני מספר שנים זה היה מובן מאליו: למדינה יהודית יש ממשלה יהודית. הממשלה כמובן דואגת לרווחת כל תושבי הארץ, אבל הרוב יהודי. לא כי אנחנו יותר טובים, אלא כי זה הבית שלנו, זו המדינה היחידה שלנו. בשנתיים האחרונות המצב השתנה לרעה. מנהיגי ישראל התפלגו לשני מחנות, שאף אחד מהם אינו מסוגל להקים ממשלה ללא קולותיהם של אנשים המזדהים עם אויבי המדינה. מפלגות רבות מעדיפות לשבת בממשלה עם אויבים, מאשר עם מפלגות מהמחנה השני. הפילוג הזה הוא סכנה קיומית חמורה לעם ישראל.


מה אפשר לעשות?

אפשרות אחת היא להאשים, למחות, להפגין, לתקוף ולהביך את המחנה השני, לקוות שכמה אנשים מהמחנה השני יעברו למחנה שלנו בבחירות הבאות, ונצליח להקים ממשלה עם 61 מנדטים "על מלא". אמנם זה לא הצליח בארבע הפעמים האחרונות שניסינו, אבל מי יודע, אולי אם נהיה יותר חריפים ויותר תקיפים, ננצח בפעם הבאה. גם אם כך יקרה, ה"ניצחון" הזה לא יחזיק מעמד לאורך זמן. אי-אפשר להשיג אחדות ושיתוף-פעולה כאשר 51% מהעם נמצאים בשלטון 100% מהזמן. כדי להשיג אחדות, צריך לוותר על החלום "לנצח" את המחנה השני, ולמצוא דרכים לשתף פעולה למרות הדעות השונות.


המפלגה

אני קורא להקים את מפלגת אח"י - אחדות יהודית. הסעיף העיקרי במצע שלה יהיה ממשלת אחדות: נתמוך בממשלה רק אם יהיו בה לפחות שבעים חברי-כנסת יהודים. במצב הנוכחי, סביר שגם מפלגה קטנה תהיה לשון-מאזניים ותוכל להציב דרישה כזאת. אפשר לשלב בממשלה גם אנשים טובים מעמים אחרים, הרי גם דוד המלך שילב בממשלתו שרים מעמים אחרים. אבל אסור שהממשלה תהיה תלויה בקולות של אנשים המזדהים עם אויבי ישראל. הזכות להכריע ברוב קולות חייבת להישאר בידי העם היהודי.


איך אפשר לגרום למחנות, שיש ביניהם הבדלים תהומיים ושנאה עזה, לשתף פעולה בממשלה אחת? הנה כמה רעיונות; אתם מוזמנים להציע רעיונות נוספים.


ראשות הממשלה

נחוקק חוק המבטיח את קיום הרוטציה בראשות הממשלה ומונע את הפרתה. חוק אפשרי הוא: ראש-ממשלה שכיהן ראשון ברוטציה, לא יוכל להתמודד כלל לכנסת או לראשות-הממשלה עד ארבע שנים לאחר הקמת הממשלה, וזאת גם אם הבחירות הוקדמו.

אפשרות נוספת היא לקבוע "תקופת צינון": מי שהיה ראש ממשלה במשך 4 שנים (עם או בלי רוטציה), יצטרך לפרוש למשך 4 שנים לפני שיוכל להתמודד שוב. בחוק הישראלי כבר יש תקופת צינון לאנשים בתפקידים בכירים, המעוניינים להצטרף לפוליטיקה; גם לראש-הממשלה מגיע "להצטנן" מעט. זה יאפשר לאנשים ומגזרים נוספים להשתתף בשלטון.


משרדי הממשלה

נדרוש מראש-הממשלה "לשריין" לכל מפלגה יהודית תיקים באופן הוגן וביחס ישר למספר המנדטים שקיבלה - גם אם המפלגה לא הצטרפה עדיין לקואליציה. כל עוד המפלגה יושבת באופוזיציה, התיקים יוחזקו בידי ממלאי-מקום. אולם הדלת תישאר פתוחה לכל מפלגה שתרצה להצטרף ולקבל את החלק ההוגן שלה בתיקים.

כל מפלגה תוכל לפעול במשרדים שקיבלה בהתאם להשקפת עולמה - גם אם היא סותרת את השקפת עולמי. זה מאד לא נעים; כל אחד היה רוצה שתהיה כאן ממשלה המתאימה להשקפות עולמו "על מלא". אבל כדי להשיג שיתוף-פעולה, חייבים לאפשר לכל חלקי העם להשפיע על השלטון - כל אחד בתחומו.


הציבור

נבקש לחוקק חוק משאל עם. כל 30 חברי-כנסת, או כל 50000 אזרחים (או מספר אחר שייקבע), יוכלו בחתימתם להעלות נושא למשאל-עם. כל המשאלים שנקבעו במשך השנה, יתקיימו ביום קבוע בשנה. אפשר למשל לקיימם ביום העצמאות, שהוא ממילא יום שבתון, או ביום אחר כלשהו. העברת נושאים עקרוניים ושנויים במחלוקת להכרעת הציבור, תקטין משמעותית את המתחים בין פוליטיקאים בכנסת. חברי הכנסת יתעסקו ב-99% מהחוקים, שאין לגביהם מחלוקת אידיאולוגית, ואפשר לעבוד בהם יחד בשיתוף פעולה. 1% החוקים המעוררים מחלוקת יובאו להכרעת העם.

נכון, יש גם חסרונות למשאלי עם. אבל במצב הנוכחי נראה שהיתרונות עולים על החסרונות. יתרון אחד - כאמור - הקטנת המתח בכנסת. יתרון שני - קבלת החלטות טובה יותר בזכות "חכמת ההמונים". עם כל הכבוד לתבונתם של חברי-הכנסת, התבונה המשותפת של העם כולו גדולה יותר.


אם ההצעות עד כאן נראות לכם דמיוניות ולא מעשיות, קראו על הפוליטיקה של שווייץ. אצלם, הנשיא נבחר לשנה אחת בלבד, ואסור לו להיבחר שוב בשנה הבאה; בממשלה יש שבעה שרים, המייצגים את כל ארבע המפלגות הגדולות, ולכולם יש סמכות שווה; והם הולכים למשאל-עם ארבע פעמים בשנה. זה עובד בשווייץ כבר מעל 170 שנה. זה בוודאי יעבוד גם בעם ישראל - "עַם חָכָם וְנָבוֹן". הרי התורה כולה ניתנה לעם ישראל רק לאחר שה' ביצע משאל-עם, וכל העם ענה "כָל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה".


הכנסת

נדרוש לתת חופש הצבעה לכל המפלגות בכל ההצבעות על חוקים בכנסת. אף מפלגה אינה צריכה לבטל את ערכיה והשקפתה בגלל משמעת קואליציונית או אופוזיציונית. מפלגה צריכה לפעול לשם שמיים, לפי העקרונות שהיא מאמינה בהם, ולא לפי שיקולים אסטרטגיים. וזה לא רק עקרון מופשט - זו ההלכה: "כל צרכי ציבור שאינם יכולים להשוות עצמם, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס, והתקבלו עליהם, שכל אחד יאמר דעתו לשם שמיים, וילכו אחר הרוב" (שולחן ערוך חושן משפט קסג): כל אחד יאמר דעתו - ולא יבטל דעתו מפני 'משמעת' לדעה של מישהו אחר.


התקציב

התקציב הוא אחד הגורמים העיקריים למחלוקת בין המחנות. במקום לריב, נבקש לקבוע בחוק, שכל הצעת-תקציב שתזכה לתמיכת מעל 40 חברי-כנסת, תובא להכרעת הציבור במשאל-עם (ראו למעלה). המשמעות: הממשלה והאופוזיציה יציעו שני תקציבים, הציבור יבחר ביניהם, ושלום על ישראל.

הלשון

מעבר לחקיקה, דרושה גם דוגמה אישית. אנחנו נשתדל ככל יכולתנו להתייחס לכל הפוליטיקאים מכל המפלגות בצורה מכובדת ועניינית, גם אם אנחנו חושבים שהם טועים לגמרי. אפשר למתוח ביקורת חריפה לגופו של עניין, בלי 'לעקוץ' ובלי 'להביך' ובלי להרעיל את האוירה. לא נשתמש במושגים המיושנים "ימין" ו"שמאל" מימי המהפכה הצרפתית. נתייחס לאחינו ממפלגות אחרות כאל אישיות שלמה, עם יתרונות וחסרונות; ולא כאל רע מוחלט שצריך להילחם בו עד חרמה. "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה; סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".


רעיונות נוספים?

לא חייבים להסכים עם כל הרעיונות. אפשר להסכים עם חלקם או עם אף אחד מהם. אפשר גם להציע רעיונות חדשים. העיקר הוא הגישה: אנחנו עם אחד . "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". חייבים למצוא דרך הוגנת לשתף פעולה.


המחבר

אראל סגל-הלוי הוא מרצה במחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת אריאל. המאמר משקף את דעתו האישית בלבד.

17 צפיות

פוסטים אחרונים