מה קרה לציונות הדתית?
פרופ' אלישע האס
אבי בראלי (מידה 9.10.21) ממהר להספיד את התנועה הפוליטית שייצגה את הציונות הדתית החל משיתוף הפעולה של הרצל והרב ריינס לפני כמעט מאה ועשרים שנה. הוא צודק בכך שהציבור הדתי לאומי איבד את נציגותו המקורית ובכך שהפוליטיקה הישראלית נכנסה לסחרור מבני המאפשר את הטירוף הנכחי.
חוק הבחירה הישירה היה ניסוי לפתור בעיה מהותית של ריבוי דעות ועמדות מהותיות באמצעות תרגיל מנהלי ובכך היה טמון כשלונו מראש. מי שחשב שאפשר לשנות מערכת שיש בה ריבוי כוחות על ידי צעד מנהלי גילה שאין בו את התבונה המתאימה. מי שחשב שיוכל לכפות על ציבור שכולל עשרות מסורות ואידיאולוגיות התכנסות למשטר של מפלגות גדולות על ידי כפיה של בחירה ישירה, כשל, וגרם נזק ארוך טווח שאת תוצאותיו אנו סופגים עתה.
הכשלון הזה פתח את הפתח לפוליטיקה של "יזמים פוליטיים" המקימים שלדי מפלגות שבתוכן יש חיילים ("משובטים") שהם חסרי יכולת לייצג ציבור וחסרי חובת דווח לבוחר (accountability) שהיא יסוד הדמוקרטיה הייצוגית. הם נתונים לחסדי ה"קבלן" הראשי שברצותו יפטר וברצותו יקדם. כך נוצר מצב שבו בית הנבחרים הוא בורסה של עסקנים ולא בית גידול למנהיגות ציבורית הקשובה לציבורים השונים. (יוצאת דופן בעניין זה היא מפלגת הליכוד שבה לחברי הכנסת קשר ישיר למי שבחרו בהם בבחירות המקדימות). כך נוצר מצב שהזוג בנט ושקד ששלטו בחייליהם והיו קשורים בקשרי ברית אחים עם ה"קבלן" הגדול ביותר בבורסה, יכלו לבצע את מעשה ההונאה הגדול ביותר בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל.
עיוות זה הגיע לשיאו בימים אלה בהם בית הנבחרים והממשלה שלנו מנוהלים על ידי אדם אחד בלבד שכן כל שאר הקבלנים יודעים שיש רק שני מצבים, או שהם תלויים זה בזה או שהם תלויים זה ליד זה. כל ראשי הרשימות יודעים שאם לא ילכו עם גחמותיו של הקבלן הגדול יותר, יפלו יחד איתו.
צריך לציין שכשם שהציבור של מי שאינם שומרי שבת כולל דעות יוניות וניציות כך קיים גם בציבור שומרי השבת. תמיד היו תנועות קטנות אך קולניות שגרסו עמדות של שמאל פוליטי. דוגמה אחת היא מפלגת מימד שגודלה הקטן הוכח שוב ושוב במבחן הקובע, הקלפי, והיא סיימה את דרכה מהר מאוד.
בראלי צודק גם בכך שיש בציונות הדתית קבוצות לא גדולות אך קולניות שאינן משכילות לפעול בחכמה פוליטית. קבוצות אלו חברו לשמאל החילוני (גנץ ואשכנזי) בבכיה לדורות של החמצת סיפוח השידרה המזרחית ביהודה ושומרון, דבר שהיה חוסם סופית את רעיון המדינה הפלשתינאית. אולם אלו קבוצות קולניות אך לא גדולות ועל כגון אלה נאמר "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". עד כאן אני מסכים עם פרופ' בראלי, אולם אני חולק על שאר דבריו.
ראשית, הדתיים הלאומיים מעולם לא קפצו על העגלה של השמאל הסוציאליסטי. לא היתה שום ברית ביניהם לבין חבריו של בן גוריון. היה שיתוף בייעוד הגדול של מדינה יהודית, אולם בכל השאר היו יחסים של עבד ואדון. מלחמתה של הציונות הסוציאליסטית ביהודיות ההלכתית היא שטיפחה ושימרה את הכח הפוליטי שייצג את שומרי השבת הלאומיים.
כאשר מנחם בגין הקים ממשלה, אז, ורק אז, נוצרה השותפות האמיתית של הציונות היהודית. בגין אמר לשומרי השבת "אני איתכם, לא נגדכם ולא נגד השבת" וארבע שנים לאחר מכן, בבחירות 1981, כוחה של המפד'ל ירד ב 50% משום שהלחץ החיצוני "המגבש" נעלם. כך נוצרה הקואוליציה היהודית של המסורתיים, הלאומיים שאינם שומרי שבת והלאומיים שהם שומרי שבת, זו היתה קואליציה טבעית על בסיס שיתוף הייעוד, ולכן יציבה לאורך זמן, לא "קפיצה על עגלה".
בניגוד לקריסת הייצוג הפוליטי של השמאל הציוני החילוני, שבדור הקודם תמך בתנועות שהתקבצו למפלגת העבודה, המשבר של הנציגות הנבחרת של הציבור הדתי לאומי הוא תוצאה של תאונה היסטורית.
אני מסכים עם האבחנות המדוייקות של ידידי גדי טאוב שטוען שקיימת הזדהות סוציולוגית של חלק מן הציונות הדתית האשכנזית עם האליטות האשכנזיות החילוניות. הייתי מוסיף על כך שיש מיעוט קטן שחשים רגשי נחיתות בפני החילוניות האשכנזית ומחפשים קרבתה. כך יכולה ממשלת שמאל שרגליה הם האחים המוסלמים והשמאל האנטי דתי, הפוסט לאומי ופוסט ציוני להיתלות בשותפותם. בכך הם מדירים את הציבור המסורתי שהוא בן הברית היהודי הענייני והאמיתי. אולם, מעבר לכך יש גורם נוסף שהוא הסיבה לכך שרבים שהיום אינם תומכים בקואליציה הפוסט ציונית, נפלו ברשת השקרים של הזוג בנט ושקד.
בציבור הדתי לאומי קיים מאז ומתמיד חלום של יצירת שותפות ציונית. בדורו של בן גוריון שבו המחלוקת האידיאולוגית בינם לבין השמאל הסוציאליסטי היתה עמוקה מיני ים, היתה שותפות בייעוד הציוני. הייעוד המשותף של הקמת מדינה יהודית איפשר שיתוף פעולה בכל תחומי החיים וכך נוצר הסטטוס קוו עליו השלום.
הייעוד המשותף נעלם, אך חלום השיתוף נשאר אף שהיה יתום. ניסיונות שונים לביטוי שאיפה זו בדמות אמנות שעליהן חותמים פוליטיקאים ואנשי רוח, כגון אמנת כנרת ומסמך גביזון-מדן הוכחו כמילים ריקות במבחן המעשה.
ההתנתקות, שהיתה למעשה ניסיון של השמאל לחסל את הכח הפוליטי של הציונות הדתית במלחמת אזרחים, פשוטו כמשמעו, הוכיחה שאין בסיס לשיתוף עם השמאל החילוני וחיזקה את הקואליציה היהודית. אך גם עתה החלום לא פג.
שנים ספורות לאחר ההתנתקות, הגיע הזוג בנט ושקד לפתחו של הבית היהודי שהיה אז בשפל פוליטי לאחר מכות ההתנתקות ובפיהם בשורה: " אנחנו מממשים את חלום השיתוף, דתי וחלונית יחד ינהיגו את הכח הפוליטי המחבר". בפועל, באותו זמן פניו של בנט היו לעבר ציבור אחר, הציבור של בני הדור השני והשלישי של הציונות הסוציאליסטית שכבר לא היו סוציאליסטים וגם הציונות שלהם היתה מבולבלת. זה הציבור שהאח לפיד אסף את קולותיהם לרשימתו חסרת הצבע כאסוף ביצים עזובות. ברית האחים נרקמה מוקדם, עוד בביקור ההזדהות של בנט עם מחאת 2011.
לעניות דעתי, בנט ושקד לא התכוונו לבנות את הבית היהודי אלא להשתמש בו כקרש קפיצה לעבר קהל היעד. יש בין חברי מי שהבחינו בכך מיד, אך רב הציבור לא הבחין בסתירה שבין מילותיהם של הזוג בנט ושקד לבין מעשיהם בפועל. ההונאה החלה עוד בשנת 2013.
בבחירות 2019 הזוג בנט ושקד חשפו את העובדה שכניסתם לבית היהודי היתה אך ורק לצורך ניצול דלת פתוחה לחדירה ללב הימין הפוליטי לצורך הכשלתו. הזוג הפוליטי אימץ את שיטת הקבלנות הפוליטית ויסדו מפלגת שלד "הימין החדש". הפרוייקט כשל, והזוג לא עבר את אחוז החסימה ובכך היה גורם ראשי לסאגת מערכת הבחירות הממושכת.
היתה הזדמנות להבחין בכוונותיהם האמיתיות ועדיין הבית היהודי אימץ אותם חזרה לחיקו ושוב שימש מקפצה לנטישה וזינוק לעבר ציבור היעד שלהם, בשמאל המתקרא "מרכז שמאל". עדיין נתנו אמון בהבטחות וסיפורי ההישגים במשרד המשפטים שלא היו ולא נבראו.
השאלה היא מדוע התפתו אנשי הציבור הדתי לאומי לתת אמון במי שקל היה להבחין שהוא נביא שקר, והם קורבנות הונאה? יש הרבה גורמים לכך ואת חלקם מניתי במאמר קודם בנושא זה באתר זה (מידה 10.5.21). לעניות דעתי הצלחת ההונאה היא תוצאה של חלום השיתוף עם האליטות החילוניות. להתעצמות חלום זה יש כמה מרכיבים, כולל סינדרום שטוקהולם, כולל רגשי נחיתות בלתי מוצדקים בקרב חלק מן הציבור, כולל קרבה סוציולוגית לישראל הראשונה במונחים של אבישי בן חיים, כולל השפעת התקשורת הנשלטת בידי השמאל ובעיקר, האידיאל הנצחי של "כלל ישראל".
על בסיס זה בא הזוג בנט שקד ואמר לציבור, "אנחנו אנשי ימין ואנחנו החיבור המושלם, הוא עם כיפה ואני ללא שביס" אנחנו הגשמת חלומכם והגשמת אמנת גביזון-מדן. וכאן נפל הציבור באפקט המזכיר את הצלחתו של שבתאי צבי במאה השבע עשרה. אדם מוזר בלשון המעטה, התקבל על ידי מחצית עם ישראל כמשיח, אך הוא היה משיח שקר שאין כדוגמתו. מדוע נפל ציבור כל כך גדול במאה השבע עשרה בהונאה כל כך אדירה? מדוע לא התפכחו מיד כשנגלו סימנים ראשונים לטעותם? לדעתי, הצורך בגאולה תחת סבל הגלות היה כל כך גדול, שאנשים התמסרו להונאה הגלויה בעיניים עצומות וממש היו עיוורים פיסית לכשלים החשופים.
היה אמן ידוע שאמר ביחס להתרשמות מיצירת אמנות "אני מבין ואז אני רואה" בפרפרזה לאותה אמירה חשובה אני אומר "אני לא רוצה להבין ולכן אני גם לא רואה".
אנשים טובים וחכמים בציונות הדתית שהצורך להגשים את חלום כלל ישראל בער בליבותיהם מן הסיבות שלעיל, היו כחסידי נביא השקר של המאה השבע עשרה, עיוורים להונאה שבה הם נופלים. שבתאי צבי התאסלם ובעזרת נתן העזתי עדיין לא איבד את כל תומכיו. ההתפכחות היא חוויה קשה שהנטיה הטבעית לדחותה היא אפקט דומה לתופעת ההיסטרזיס בעולם החומר. בנט ושקד, שני נביאי השקר, התחברו לאחים המוסלמים, גדולי אויבי המדינה היהודית מבית. חלק, לא החלק הארי, ממי שנפלו ברשת ההונאה , עדיין לא הצליחו להתגבר על גודל האשליה וכאב ההתפכחות.
במאה השבע עשרה היו מנהיגים רבניים רבים שלחמו מלחמת חורמה בשבתאות, שנזקיה ניכרו מספר דורות. עם ישראל התאושש מן המשבר משום שיש לו טקסט מחייב שאינו נמחק. כשם שאורגניזם מסוגל להתאושש ממשבר גדול בזכות קביעות הDNA שלו. הציבור הציוני הדתי יתאושש מן המשבר השבתאי שלו. בנט ושקד ימצאו את מקומם בפח האשפה של ההיסטוריה, אך על כל הכוחות הציוניים בישראל להיפגש, להגדיר את הייעוד המשותף ולפעול לשיקומו של המפעל הציוני מן המשבר הפוליטי חסר התקדים שלתוכו גררו אותו "יזמי הפוליטיקה" וקבלני המפלגות.
כפי שבדור הראשון של המדינה היה בסיס לשיתוף של פעולה פוליטי של ברי פלוגתא על בסיס הייעוד של מדינה יהודית, בהגדרותיה השונות, כך עלינו לחדש את ה"שיתוף תוך מחלוקת" ולבסס את העתיד תוך בידוד הכח הפוליטי של האיסלם והפוסט ציונות השואפים לבטל את המדינה היהודית.
בעשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת המדינה היהודית הותקפה בשני זרועות עוקפי דמוקרטיה, הזרוע המשפטית וזרוע ההונאה הפוליטית. בראש כל זרוע עמד מי שמשך בחוטים וגייס מקורות כספיים עלומים. משימת הפוליטיקאים הציוניים בעשור השלישי של המאה הנכחית היא לבלום את שתי הזרועות, לבסס את יהודיות המדינה ולהחזיר את השד המשפטי לגבולותיו המוגדרים בפעולה עוצמתית וחד משמעית. זו שאלה של חיים ומוות, ואין מקום לפשרות. הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית היה החוליה החלשה בקואליציה היהודית, והוא עתיד להיות החוליה החזקה והחשובה בשותפות הציונית בתחילת הדור השלישי של המפעל הציוני.
פרופ' האס הוא יו'ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי