מה קרה לציונות הדתית?

פרופ' אלישע האס

אבי בראלי (מידה 9.10.21) ממהר להספיד את התנועה הפוליטית שייצגה את הציונות הדתית החל משיתוף הפעולה של הרצל והרב ריינס לפני כמעט מאה ועשרים שנה. הוא צודק בכך שהציבור הדתי לאומי איבד את נציגותו המקורית ובכך שהפוליטיקה הישראלית נכנסה לסחרור מבני המאפשר את הטירוף הנכחי.

חוק הבחירה הישירה היה ניסוי לפתור בעיה מהותית של ריבוי דעות ועמדות מהותיות באמצעות תרגיל מנהלי ובכך היה טמון כשלונו מראש. מי שחשב שאפשר לשנות מערכת שיש בה ריבוי כוחות על ידי צעד מנהלי גילה שאין בו את התבונה המתאימה. מי שחשב שיוכל לכפות על ציבור שכולל עשרות מסורות ואידיאולוגיות התכנסות למשטר של מפלגות גדולות על ידי כפיה של בחירה ישירה, כשל, וגרם נזק ארוך טווח שאת תוצאותיו אנו סופגים עתה.

הכשלון הזה פתח את הפתח לפוליטיקה של "יזמים פוליטיים" המקימים שלדי מפלגות שבתוכן יש חיילים ("משובטים") שהם חסרי יכולת לייצג ציבור וחסרי חובת דווח לבוחר (accountability) שהיא יסוד הדמוקרטיה הייצוגית. הם נתונים לחסדי ה"קבלן" הראשי שברצותו יפטר וברצותו יקדם. כך נוצר מצב שבו בית הנבחרים הוא בורסה של עסקנים ולא בית גידול למנהיגות ציבורית הקשובה לציבורים השונים. (יוצאת דופן בעניין זה היא מפלגת הליכוד שבה לחברי הכנסת קשר ישיר למי שבחרו בהם בבחירות המקדימות). כך נוצר מצב שהזוג בנט ושקד ששלטו בחייליהם והיו קשורים בקשרי ברית אחים עם ה"קבלן" הגדול ביותר בבורסה, יכלו לבצע את מעשה ההונאה הגדול ביותר בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל.

עיוות זה הגיע לשיאו בימים אלה בהם בית הנבחרים והממשלה שלנו מנוהלים על ידי אדם אחד בלבד שכן כל שאר הקבלנים יודעים שיש רק שני מצבים, או שהם תלויים זה בזה או שהם תלויים זה ליד זה. כל ראשי הרשימות יודעים שאם לא ילכו עם גחמותיו של הקבלן הגדול יותר, יפלו יחד איתו.

צריך לציין שכשם שהציבור של מי שאינם שומרי שבת כולל דעות יוניות וניציות כך קיים גם בציבור שומרי השבת. תמיד היו תנועות קטנות אך קולניות שגרסו עמדות של שמאל פוליטי. דוגמה אחת היא מפלגת מימד שגודלה הקטן הוכח שוב ושוב במבחן הקובע, הקלפי, והיא סיימה את דרכה מהר מאוד.

בראלי צודק גם בכך שיש בציונות הדתית קבוצות לא גדולות אך קולניות שאינן משכילות לפעול בחכמה פוליטית. קבוצות אלו חברו לשמאל החילוני (גנץ ואשכנזי) בבכיה לדורות של החמצת סיפוח השידרה המזרחית ביהודה ושומרון, דבר שהיה חוסם סופית את רעיון המדינה הפלשתינאית. אולם אלו קבוצות קולניות אך לא גדולות ועל כגון אלה נאמר "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". עד כאן אני מסכים עם פרופ' בראלי, אולם אני חולק על שאר דבריו.

ראשית, הדתיים הלאומיים מעולם לא קפצו על העגלה של השמאל הסוציאליסטי. לא היתה שום ברית ביניהם לבין חבריו של בן גוריון. היה שיתוף בייעוד הגדול של מדינה יהודית, אולם בכל השאר היו יחסים של עבד ואדון. מלחמתה של הציונות הסוציאליסטית ביהודיות ההלכתית היא שטיפחה ושימרה את הכח הפוליטי שייצג את שומרי השבת הלאומיים.

כאשר מנחם בגין הקים ממשלה, אז, ורק אז, נוצרה השותפות האמיתית של הציונות היהודית. בגין אמר לשומרי השבת "אני איתכם, לא נגדכם ולא נגד השבת" וארבע שנים לאחר מכן, בבחירות 1981, כוחה של המפד'ל ירד ב 50% משום שהלחץ החיצוני "המגבש" נעלם. כך נוצרה הקואוליציה היהודית של המסורתיים, הלאומיים שאינם שומרי שבת והלאומיים שהם שומרי שבת, זו היתה קואליציה טבעית על בסיס שיתוף הייעוד, ולכן יציבה לאורך זמן, לא "קפיצה על עגלה".

בניגוד לקריסת הייצוג הפוליטי של השמאל הציוני החילוני, שבדור הקודם תמך בתנועות שהתקבצו למפלגת העבודה, המשבר של הנציגות הנבחרת של הציבור הדתי לאומי הוא תוצאה של תאונה היסטורית.

אני מסכים עם האבחנות המדוייקות של ידידי גדי טאוב שטוען שקיימת הזדהות סוציולוגית של חלק מן הציונות הדתית האשכנזית עם האליטות האשכנזיות החילוניות. הייתי מוסיף על כך שיש מיעוט קטן שחשים רגשי נחיתות בפני החילוניות האשכנזית ומחפשים קרבתה. כך יכולה ממשלת שמאל שרגליה הם האחים המוסלמים והשמאל האנטי דתי, הפוסט לאומי ופוסט ציוני להיתלות בשותפותם. בכך הם מדירים את הציבור המסורתי שהוא בן הברית היהודי הענייני והאמיתי. אולם, מעבר לכך יש גורם נוסף שהוא הסיבה לכך שרבים שהיום אינם תומכים בקואליציה הפוסט ציונית, נפלו ברשת השקרים של הזוג בנט ושקד.

בציבור הדתי לאומי קיים מאז ומתמיד חלום של יצירת שותפות ציונית. בדורו של בן גוריון שבו המחלוקת האידיאולוגית בינם לבין השמאל הסוציאליסטי היתה עמוקה מיני ים, היתה שותפות בייעוד הציוני. הייעוד המשותף של הקמת מדינה יהודית אי