מבוא 

כל אחד מן הקוראים שסבל פעם מכאב גרון, הלך לרופא שאיבחן אצלו דלקת גרון ורשם לו את  התרופה האנטיביוטית המקובלת.
לעיתים שב החולה אל הרופא ובפיו אותן תלונות, ואפילו חמורות יותר. הרופא  הסביר יחליף את הטיפול לאנטיביוטיקה מסוג אחר
מתוך הנחה שהחיידקים בגרונו של החולה היו כנראה עמידים לאנטיביוטיקה הראשונה. כך יקרה אולי גם כשישוב החולה בשלישית.
אבל כל רופא סביר שטיפל בחולה "על פי הספר" ולא הצליח לרפאו חייב בשלב כל שהוא לעצור ולחשוב : שמא טעה באבחנה?
כי אם טעה באבחנת המחלה, אם החולה שלו אינו סובל מדלקת בגרון – הסיכוי לרפא אותו באנטיביוטיקה הוא קלוש ביותר.

מרבית מדינות העולם המתעניינות בסכסוך הישראלי ערבי מניחות כי  הסכסוך הוא טריטוריאלי ביסודו: שני עמים נלחמים על ארץ אחת. הנחת יסוד זו מזמינה פתרון הגיוני אחד: חלוקת הארץ בין שני העמים.

פתרון זה נוסה שוב ושוב במאה העשרים – ותמיד נכשל. תסכולו של העולם מהסכסוך המתמשך הולך וגובר.
הכישלונות החוזרים לפתור את הסכסוך היהודי ערבי מתוך  אבחונו כסכסוך טריטוריאלי – חייבים להוביל  לבדיקת האפשרות של טעות בהבנת שורשי הסכסוך.

אם הסכסוך אינו טריטוריאלי אלא דתי ביסודו – פתרון  החלוקה דינו כישלון כיון שהוא נשען על הבנה מוטעית של הסכסוך.
מלחמת החיזבאללה ואיראן בישראל היא ההוכחה. אין כל סכסוך טריטוריאלי בין ישראל לאיראן – אך איש אינו מניח כי איראן תחדל ממאמציה להשיג נשק גרעיני להשמדת ישראל  גם אם תקום מדינה פלשתינאית ביהודה בשומרון ובעזה. לא הבעיה הפלשתינאית מניעה את איראן,  אלא קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בארץ ישראל. לא עופרה ובית אל מפריעים לנסראללה : עבורו חיפה ותל אביב גם הן "התנחלויות". עם זאת – ההכרה כי הסכסוך אינו  סכסוך טריטוריאלי אלא מלחמת דת נגד עצם זכותם של היהודים לקיים מדינה יהודית בארץ ישראל – הכרה זו טרם חלחלה בתודעה הבינלאומית הרחבה.

בחציה השני של שנת 2002 החלה להתגבש באירופה ובארצות הברית התכנית המוכרת בשם ".מפת הדרכים". זו היתה תכניתו של הנשיא בוש. הנשיא אובמה שבא אחריו  הוסיף כי סיום הסכסוך הישראלי  ערבי בדרך של "שתי מדינות לשני עמים" הוא אינטרס אמריקאי. ראשי הממשלה בישראל – מאז אהוד ברק בשיחות קמפ דייויד דרך אריאל שרון ואהוד אולמרט ועד לבנימין נתניהו – כולם אמצו עקרונית את התכנית. מה שהיתה לפני  כעשרים שנה תכניתו של השמאל הקיצוני בישראל – הפכה להיות תכניתם המדינית של ראשי הממשלות בישראל. חלוקת ארץ ישראל שממערב לירדן לשתי מדינות : מדינת ישראל ומדינה פלשתינאית  הפכה להיות התכנית המדינית היחידה בשיח הבינלאומי והמקומי, למרות עשרות כישלונות ביישומה מזה כתשעים שנה. כל כישלון לווה בהתנגשות דמים או מלחמה.

כעשרים אלף יהודים ורבבות ערבים מתו במלחמות ובהתקפות טרור רצחניות בכל השנים הללו, ולמרות מחיר הדמים הנורא – לא נעשה ניסיון משמעותי להציב אלטרנטיבה לתכנית זו. קוויה העיקריים של התכנית קוראים להקמת מדינה  פלשתינאית ביהודה בשומרון ובעזה, על בסיס גבולות 67. נציגי ישראל  בשיחות השונות דרשו כי ירושלים המזרחית וגושי ההתיישבות העיקריים יכללו בתחומי מדינת ישראל, וחלקם הסכימו "לפצות" את הערבים בשטחים בתחומי הקו הירוק. שאלת היישובים היהודיים שמחוץ לגושי ההתיישבות, שאלת ירושלים ובעיית הפליטים הערביים, כמו גם הסדרי הביטחון ,הקשר  בין יהודה  והשומרון ורצועת עזה, ההכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית – כל אלו נותרו שאלות בלתי פתורות.

עד לשיחות "קמפ דייויד" בין ברק לערפאת היו כל ראשיה של מדינת ישראל היו מאוחדים בהשקפתם כי מדינה פלשתינית ממערב לירדן תסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל. רבין האמין לראשי אש"פ שאמרו כי המדינה הפלשתינאית יכולה לקום רק על חורבותיה של מדינת ישראל. גולדה היתה בטוחה ש"אין דבר כזה עם פלשתינאי". קונצנזוס לאומי רחב שולל גם היום את "זכות השיבה" של הפליטים הפלשתיניים לתחומי מדינת ישראל. כל מנהיגי ישראל מאז מלחמת ששת הימים התנגדו לנסיגת ישראל לגבולות 67 גבולות שהוגדרו גם על ידי שר החוץ היוני ביותר שהיה למדינת ישראל – אבא אבן ע"ה- כ"גבולות אושוויץ".

בתחומי יש"ע חיים היום כ-320000 יהודים ובשכונות ירושלים שהוקמו באזורים שסופחו לעיר לאחר מלחמת ששת הימים חיים למעלה ממאתיים אלף יהודים נוספים. תוכנית "מפת הדרכים" המובילה ל-"שתי מדינות לשני עמים" קוראת איפה לטרנספר של מאות אלפי יהודים מבתיהם בארץ ישראל. תכנית זו מעמידה את עצם קיומה של מדינת ישראל בסכנה. הנכונות הישראלית לויתורים מפליגים לא הובילה לשלום אלא תמיד גרמה, כמו בעקבות כשלון שיחות קמפ דייויד – לפרוץ האינתיפדה השנייה, כשיותר מאלף יהודים נרצחו במהלכה בידי ערבים שהיו משוכנעים כי מדינת ישראל מתפוררת ויש צורך רק בעוד מספר מהלומות כדי לחסלה.

אריאל שרון שנואש  מיישומה של התכנית הזו ("אין פרטנר פלשתינאי") הוביל בשנת 1995 להתנתקות חד צדדית ופינוי חבל עזה וצפון השומרון. עשרים וחמישה יישובים פורחים נמחקו מעל פני האדמה בתוך עשרה ימים. אלפי יהודים גורשו בכוח מבתיהם ונותרו עד היום ביישובי קרוואנים זמניים. אבל בעקבות הנסיגה מחבל עזה  השתלט החמאס על  הרצועה, התנתק מהשלטון המרכזי של הרשות הפלשתינאית ברמאללה, והמשיך ביתר שאת מתקפת רקטות על כל דרום הארץ. גם מלחמת לבנון השנייה פרצה על רקע נסיגתה של ישראל מחבל עזה וצפון השומרון, כי לחסן נסראללה הייתה ההתנתקות הוכחה לצדקת טענתו כי מדינת ישראל אינה אלא מדינה של קורי עכביש.

בנימין נתניהו, שהתנגד (בממשלה – אך לא בכנסת) להתנתקות, ובעת שהיה ראש האופוזיציה התנגד להקמת מדינה פלשתינאית –הודיע גם הוא על תמיכתו בעיקרון "שתי המדינות" מספר חודשים לאחר שהרכיב את  הממשלה הנוכחית. תחת לחץ אמריקאי הסכים ראש הממשלה הזה גם להקפיא את הבנייה ביהודה ובשומרון (ולמעשה, גם אם לא במוצהר- גם בירושלים), הקפאה חסרת תקדים בהיקפה ובחומרתה, לתקופה של עשרה חודשים כדי ליצור אקלים מדיני שיאפשר לרשות הפלשתינאית לשוב לשולחן הדיונים. כניסה למשא ומתן על תכנית להקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן תסתיים בהכרח בקבלת רוב עקרונות התכנית. רק דחייה מוחלטת של התכנית על ידי ישראל תהפוך את התכנית לבלתי רלוונטית ותקבור אותה בערמת התוכניות המדיניות שניסו להביא לחורבן ישראל בששים ושתיים השנים האחרונות. במקביל צריכה ישראל להתחיל להציג תוכנית אחרת. גם אם  תכנית חלופית כזו  עלולה להתקבל עתה כ"הזויה" במתאר שבו רוב העולם מקבל את עיקרון חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן – תכנית כזו תוכל "לצוף" ולעלות בזמן המשבר שיחול בעקבות כשלון נוסף  להגיע לחלוקת הארץ, ומרחץ הדמים שיבוא שוב, לאסוננו, בעקבות כישלון כזה.

התכנית החלופית צריכה להישען על העובדה כי לפלשתינים יש כבר מדינה משלהם בירדן, ממלכה שנוצרה לאחר שארץ ישראל המנדטורית חולקה לשניים, ובה מהווים הפלשתינים לפחות-75% מן התושבים. התכנית צריכה להציג את הצורך בפתרון אזורי לפליטים על ידי יישובם בירדן,וגם  במדינות ערב אחרות  שקלטו פליטים פלשתינאיים אחרי מלחמת העצמאות.הגדרת ירדן כמדינה האשמית-פלסטינית תאפשר לערביי יש"ע שאינם פליטים לקבל אזרחות של ירדן, להצביע לפרלמנט בעמאן כפרלמנט המייצג של העם הפלשתיני,ותאפשר להם פיתוח זהותם הלאומית. הערבים שלא יעברו לירדן במסגרת תכנית יישובם מחדש של הפליטים יכולים להיות תושבים ( להבדיל מאזרחים) של מדינת ישראל. הם יוכלו לנהל את ענייניהם האזרחיים במסגרת  חבלים עירוניים וכפריים ,ללא רציפות קרקעית. אחריות כזו תוכל לכלול ניהול ענייניהם בתחומי הכלכלה, הבריאות, החינוך, התחבורה, הדת , החקלאות, והתחומים המוניציפאליים . ישראל תהיה ריבונית על כל השטח שממערב לירדן ותקבל אחריות בלעדית על נושאי הביטחון בכל תחומי ריבונותה, כיון שמדינת ישראל לעולם לא תוכל להשלים עם קיומה של מדינה חמושה נוספת במערב הירדן, עם ריבונות אווירית ושליטה מלאה בגבולותיה החיצוניים. אשליה מסוכנת היא להאמין כי ניתן להקים מדינה פלשתינאית "מפורזת" כהצעתו של נתניהו. מרגע שתוקם מדינה עצמאית לא תהיה שום דרך מדינית לכפות עליה עמידה בתנאי "פירוז" אם תבחר לעשות אחרת. והדרך היחידה תהיה לשוב ולכבוש אותה בכוח הזרוע, אלא שהקהילה הבינלאומית לא תאפשר לישראל כיבושה של מדינה ריבונית לאחר שאפילו ישראל הכירה בזכותה לקיום עצמאי. מדינת ישראל גם לא תוכל להסכים לרצף טריטוריאלי פלשתיני ( בין איו"ש לעזה) שיבתר את מדינת ישראל לשניים. לעומת זאת אם תוכרז ירדן כמדינה הפלשתינית יוכלו להיות לאזרחיה זכויות מדיניות מלאות. מדינה כזו היא מדינה עם רצף טריטוריאלי ועם יכולת קיום כלכלי עצמאי. התכנית "ירדן היא פלשתין" היא התכנית היחידה העשויה לטפל בסכסוך בלי לסכן את עצם קיומה של המדינה.