גם בעידן אובמה – הנשיא העוין ביותר לישראל מזה עשורים רבים – יש רוב מקרב הסנטורים וחברי בית הנבחרים בגבעת הקפיטול המתנים מדינה פלסטינית ממערב לירדן במילוי תנאים קיצוניים ומגבלות חמורות ההופכים את התכנית לבלתי מעשית. האירופים הם, באופן מסורתי, תומכים נלהבים בעמדה הערבית , מתערובת של נימוקים כלכליים ( תלות בנפט הערבי ובשווקים הערבים)  פוליטי בינלאומי (הרצון למצב לעצמם עמדה עצמאית ושונה מזו של ארצות הברית כדי להפוך לכוח עולמי), בשנים האחרונות נוספה למשוואה זו גם השפעת מיעוטים מוסלמיים הולכים וגדלים בחלק ממדינות אירופה. אי אפשר לנתק מהקשר זה גם עמדה אנטישמית רגשית הפועלת בתת מודע או במודע המוסתר היטב במסווה דיפלומטי  דקיק על פי מיטב הנימוס האירופי. כך יעדיפו מדינות אירופה כמעט תמיד את העמדה הערבית משום שעמדה זו משתלמת להם ומשתלבת עם שנאת ישראל מסורתית באירופה. שינוי עמדה כזה יכול להתרחש אם ישתנו חוקי המשחק של משק הנפט העולמי או אם התכנית העיקרית הנידונה  כיום, תכנית "מפת הדרכים"- תגיע שוב למבוי סתום, ואירופה לא תוכל להיחשב כתורמת תרומה ממשית לקידום השאיפות הערביות. גם התעצמותה של איראן מדאיגה את אירופה והיא מודעת  להשפעתה של איראן בלבנון וברצועת עזה ולא תרצה שאיראן תשתלט בפועל על המדינה הפלשתינאית שהם מייחלים להקמתה. עם זאת – ועל רקע  ההגירה המוסלמית המסיבית לאירופה ( כששים מיליון מוסלמים עד שנת 2009) מתחילים אירופאים רבים להבין אחרת את עמדת ישראל. יותר ויותר אירופאים רואים היום בישראל מוצב קדמי של תרבות המערב נגד ניסיון ההשתלטות הג'יהאדיסטי על המערב. המדינאי ההולנדי חירט וילדרס העומד בראש "מפלגת החופש" – הוא הנציג הבולט ביותר של תפיסה זו, בהתנגדותו להקמת מדינה פלשתינאית, ובאמירתו :"אם ישראל תיפול – אירופה תיפול". התכניות העכשוויות להקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן, המוצגות בפני הקהילה הבינלאומית ובפני הצדדים במזרח התיכון דורשות מישראל ויתורים מפליגים. התכניות הללו מפקידות את בטחונה ואת שלומה של ישראל  בידי הפלשתינים או כוח בינלאומי שיבוא לפקח ולערוב לביצוע התכנית וימנע מישראל אפשרות מעשית של מלחמה בטרור. תכניות אלו כוללות בתוכן את היסודות המאיימים על עצם קיומה של ישראל בטווח הבינוני והארוך ומשמיטים את הבסיס המוסרי לקיומה של המדינה. תכניות אלו זוכות לתמיכה ערבית, תמיכה אירופית ותמיכה אמריקאית חלקית. גם ההתנגדות הקיימת היום בארצות הברית לחלקים מהותיים בתכנית כמו הקמת מדינה פלשתינית (המאפיינת עשרות מיליונים אוונגליסטים בארה"ב)– גם התנגדות זו לא תאריך ימים אם ישראל עצמה תקבל את התכנית. אין לצפות מאיש בעולם להיאבק למען האינטרסים של ישראל אם ישראל עצמה אינה עושה זאת. לפיכך הסיכוי היחיד להתנעת תהליך של הסכמה בינלאומית רחבה בתכנית כזו הוא התנגדות תקיפה לתכנית "שתי המדינות ממערב לירדן" והפיכת התכנית לבלתי ישימה. אסור כמובן גם לקבל תכנית כזו "על תנאי" – כפי שעושה היום בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל. אם תשלים ישראל עקרונית עם הקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן – לא יהיה שום גורם בעולם שיילחם על פתרון אחר. הפתרון  המבוסס על ויתור ישראלי על התנאים המבטיחים את קיומה נראה כרגע למדינות אירופה ולאו"ם כפיתרון הקל ביותר להשגה. לחץ פוליטי יופעל תמיד על מי שהתנגדותו חלשה יותר. ישראל נתפשת כיום כגורם שניתן ללחוץ עליו בקלות רבה וסיכויי הלחץ להביא לכניעה הם הגדולים ביותר. ונוכח הגל הגואה של דה לגיטימציה של מדינת ישראל – גם החשש שתכנית כזו עלולה להביא לחורבנה של ישראל לא תרתיע, אולי גם תשמח, חלק  ממדינאי אירופה. מדינת אפרטהייד? טיעון מרכזי החוזר שוב ושוב בפי המתנגדים להחלת החוק הישראלי על יהודה והשומרון גורס כי בכך תהפוך ישראל למדינת אפרטהייד. הם אומרים כי המצאם  של  כשני מיליון בני אדם ממערב לירדן, שיהיו תושבי ישראל אך אזרחי מדינה אחרת תיצור מעמד של "אזרחים מסוג ב'" שהוא בלתי מוסרי בעיניהם ובעיקר – בלתי קביל בזירה הבינלאומית, שתתחיל לבודד את ישראל, תטיל עליה סנקציות שונות עד שתכניע אותה. כל הללו שוכחים כי דגם זה הוצע על ידי האו"ם, כי בארה"ב חיים כ-30 מיליון בני אדם בעלי "גרין קארד" – מעמד של תושבים ללא זכות בחירה. לכל אחד מהם אזרחות זרה, והוא זכאי להשתתף בבחירות הלאומיות בארצו. וגם באירופה חיים מיליוני מהגרים שהם תושבים ולא אזרחים. טיעון זה משמש היום בעיקר בשיח של השמאל הקיצוני, האנטי ישראלי, אך אם תגיע הקהילה הבינלאומית  למסקנה כי תכנית שתי המדינות ממערב לירדן הגיעה למבוי סתום – תגבר התמיכה בתוכניות חלופיות.