בעולם המוכר לנו – משלהי ההיסטוריה ועד ימינו – גבולות מדיניים נקבעים בהסכם בין מדינות. ברב המקרים ההיסטוריים גבולות כאלו נקבעו כתוצאה ממלחמות או בעקבותיהן. החלטת האו”מ מכ”ט בנובמבר 1947 ניסתה להתוות גבול חלוקה בארץ ישראל המערבית, אך הצעה זו נדחתה על ידי הערבים שפלשו לארץ והכריזו מלחמת השמד על המדינה שזה עתה נולדה. כדין כל  החלטה של העצרת הכללית – להחלטת החלוקה יכול היה להיות תוקף רק אם שני הצדדים היו מקבלים אותה. בהעדר  הסכמה כזו – אין להחלטה זו תוקף מחייב כלשהוא מבחינת הדין הבינלאומי. גם קווי הפסקת האש של תום מלחמת העצמאות לא היו מקובלים על מדינות ערב או על ישראל, ונאמר בהם במפורש שגבולות הקבע ייקבעו רק במסגרת הסכמי שלום בין הצדדים. מלחמת ששת הימים הייתה תוצאה של הזרמת צבא מצרי לסיני וסגירת מיצרי טירן, הפגזת ירושלים המערבית והפגזות הרס מרמת הגולן על יישובי עמק החולה, כביטוי לשאיפותיהן של מצריים סוריה וירדן לכבוש את ארץ ישראל, ולחסל את מדינת ישראל בגבולות ” הקו הירוק” שלא היו מקובלים עליהם. ולפיכך מבחינת המשפט הבינלאומי – הקו שנקבע בתום המלחמה האחרונה יש לו תוקף מחייב רק כל עוד לא נקבע גבול בינלאומי אחר בהסכם בין מדינות. ( כפי שנקבעו הגבולות עם מצריים וירדן בהסכמי השלום איתן). כל ויתור של ישראל על שטח משטחים אלו לא נעשה מתוקף “חוק בינלאומי” כלשהו, וישראל אינה מפירה שום חוק כזה אם היא שומרת שטחים אלו כולם בשליטתה.