לגבולות “הקו הירוק” אין כל מעמד של גבול בינלאומי. גבולות אלו נקבעו כקווי הפסקת האש של , בהסכמי רודוס ב-1949. הם יכלו להפך לגבולות בינלאומיים מוכרים לו התקיימו בהם שני תנאים: א. המדינות הגובלות בשני צידי הקו היו מוכרות מבחינת המשפט הבינלאומי כבעלות הזכות  על השטח שבתחומן, ב. היה נחתם הסכם בין המדינות לקביעת הגבול הזה. מעמדם המשפטי של שטחי יהודה ושומרון(“הגדה המערבית” על פי הגרסא הירדנית) היה מוגדר רק כ”שטח כבוש בידי ממלכת ירדן”. בדומה לכך שטח רצועת עזה היה “שטח כבוש” בידי מצרים. לשתי המדינות הללו אין כל תביעת בעלות על השטח. בהסכמי השלום עם מצריים עמדה מצריים על זכותה לקבל “כל גרגר חול” של אדמה מצרית אך לא העלתה כל תביעת בעלות על רצועת עזה. ממלכת ירדן – אף שגילתה עניין רב בשטחי יהודה ושומרון ובמשך תקופה מסוימת ראתה עצמה כמייצגת העם הפלשתינאי – התנערה מהזיקה שלה לשטחים אלו והמלך חוסיין הכריז ב1988 על התנתקות מלאה מ”הגדה המערבית”. ובהסכמי השלום בין ישראל לממלכת ירדן שנחתמו בשנת 1994 לא מוזכרת כל תביעת בעלות של ממלכת ירדן על השטח. ישראל הייתה מקור הסמכות היחידי בשטח זה עד להסכמי אוסלו והיא האצילה מסמכותה זו לרשות הפלשתינאית בשטחי A ו- B. עד לשחרור הארץ בידי ישראל במלחמת ששת הימים לא הועלו כל תביעות פלשתינאיות להקמת מדינה עצמאית כלפי ירדן או מצריים, ולא ניהלו כל מאבק מדיני או צבאי לשחרור “אדמתם  הכבושה” בידי מדינות אלו.