כל אחד מן הקוראים שסבל פעם מכאב גרון, הלך לרופא שאיבחן אצלו דלקת גרון ורשם לו את  התרופה האנטיביוטית המקובלת. לעיתים שב החולה אל הרופא ובפיו אותן תלונות, ואפילו חמורות יותר. הרופא  הסביר יחליף את הטיפול לאנטיביוטיקה מסוג אחר מתוך הנחה שהחיידקים בגרונו של החולה היו כנראה עמידים לאנטיביוטיקה הראשונה. כך יקרה אולי גם כשישוב החולה בשלישית. אבל כל רופא סביר שטיפל בחולה "על פי הספר" ולא הצליח לרפאו חייב בשלב כל שהוא לעצור ולחשוב : שמא טעה באבחנה? כי אם טעה באבחנת המחלה, אם החולה שלו אינו סובל מדלקת בגרון – הסיכוי לרפא אותו באנטיביוטיקה הוא קלוש ביותר. מרבית מדינות העולם המתעניינות בסכסוך הישראלי ערבי מניחות כי  הסכסוך הוא טריטוריאלי ביסודו: שני עמים נלחמים על ארץ אחת. הנחת יסוד זו מזמינה פתרון הגיוני אחד: חלוקת הארץ בין שני העמים. פתרון זה נוסה שוב ושוב במאה העשרים – ותמיד נכשל. תסכולו של העולם מהסכסוך המתמשך הולך וגובר. הכישלונות החוזרים לפתור את הסכסוך היהודי ערבי מתוך  אבחונו כסכסוך טריטוריאלי – חייבים להוביל  לבדיקת האפשרות של טעות בהבנת שורשי הסכסוך. אם הסכסוך אינו טריטוריאלי אלא דתי ביסודו – פתרון  החלוקה דינו כישלון כיון שהוא נשען על הבנה מוטעית של הסכסוך. מלחמת החיזבאללה ואיראן בישראל היא ההוכחה. אין כל סכסוך טריטוריאלי בין ישראל לאיראן – אך איש אינו מניח כי איראן תחדל ממאמציה להשיג נשק גרעיני להשמדת ישראל  גם אם תקום מדינה פלשתינאית ביהודה בשומרון ובעזה. לא הבעיה הפלשתינאית מניעה את איראן,  אלא קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בארץ ישראל. לא עופרה ובית אל מפריעים לנסראללה : עבורו חיפה ותל אביב גם הן "התנחלויות". עם זאת – ההכרה כי הסכסוך אינו  סכסוך טריטוריאלי אלא מלחמת דת נגד עצם זכותם של היהודים לקיים מדינה יהודית בארץ ישראל – הכרה זו טרם חלחלה בתודעה הבינלאומית הרחבה. בחציה השני של שנת 2002 החלה להתגבש באירופה ובארצות הברית התכנית המוכרת בשם ".מפת הדרכים". זו היתה תכניתו של הנשיא בוש. הנשיא אובמה שבא אחריו  הוסיף כי סיום הסכסוך הישראלי  ערבי בדרך של "שתי מדינות לשני עמים" הוא אינטרס אמריקאי. ראשי הממשלה בישראל – מאז אהוד ברק בשיחות קמפ דייויד דרך אריאל שרון ואהוד אולמרט ועד לבנימין נתניהו – כולם אמצו עקרונית את התכנית. מה שהיתה לפני  כעשרים שנה תכניתו של השמאל הקיצוני בישראל – הפכה להיות תכניתם המדינית של ראשי הממשלות בישראל. חלוקת ארץ ישראל שממערב לירדן לשתי מדינות : מדינת ישראל ומדינה פלשתינאית  הפכה להיות התכנית המדינית היחידה בשיח הבינלאומי והמקומי, למרות עשרות כישלונות ביישומה מזה כתשעים שנה. כל כישלון לווה בהתנגשות דמים או מלחמה. כעשרים אלף יהודים ורבבות ערבים מתו במלחמות ובהתקפות טרור רצחניות בכל השנים הללו, ולמרות מחיר הדמים הנורא – לא נעשה ניסיון משמעותי להציב אלטרנטיבה לתכנית זו. קוויה העיקריים של התכנית קוראים להקמת מדינה  פלשתינאית ביהודה בשומרון ובעזה, על בסיס גבולות 67. נציגי ישראל  בשיחות השונות דרשו כי ירושלים המזרחית וגושי ההתיישבות העיקריים יכללו בתחומי מדינת ישראל, וחלקם הסכימו "לפצות" את הערבים בשטחים בתחומי הקו הירוק. שאלת היישובים היהודיים שמחוץ לגושי ההתיישבות, שאלת ירושלים ובעיית הפליטים הערביים, כמו גם הסדרי הביטחון ,הקשר  בין יהודה  והשומרון ורצועת עזה, ההכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית – כל אלו נותרו שאלות בלתי פתורות.